361. עצות לחיים (ב)
לא להכניס שום קפידה בלבך על שום אדם, ואין צריך לומר שלא להשיב בקפדנות לשום אדם, ועל ידי מידת הסבלנות משיג האדם רצונו, יותר ויותר מעל ידי כל תקיפות שבעולם. (אגרת)
360. עצות לחיים (א)
"במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש", לקצת העיתים, טוב להתבודד גם כן, ושם גם כן תראה להיות איש, אף כי אין איש רואה, עיני ה' משוטטות בכל הארץ. (רוח חיים ב ה)
359. ענוה (יא)
"אמר רב, תלמיד חכם צריך שתהיה בו גאוה, אחד משמונה שבשמינית", רצה לומר, רק מראה גאות. כי זה ודאי, אפילו תלמיד חכם, בפנימיות תוכיותו צריך להיות מלא ענוה ושפלות, אפילו כמשה רבינו, רק מראת גאות מבחוץ צריך להראות לפעמים, לצורך שעה, וכענין 'נהוג נשיאותך ברמים', 'זרוק מרה בתלמידים', וכדומה. חלק עליו רב נחמן בר יצחק […]
358. ענוה (י)
הענווה, לא יחזיק למצוה, רק לטבע מוטבע, וירגיש שהוא באמת שפל ונבזה, ויהיה זה כמלבוש שאי אפשר בלתו, לכך אמר 'ומלבשתו ענווה'. כמו שאמרו חז"ל 'גלימא, שנעשה בו כגולם. לבושה, לא בושה', פירוש, 'גלימא' הוא הבגד העליון שהוא מתכסה בו, ובו אינו ניכר חיתוך האיברים, ולכן נעשה בו כגולם. והוא אינו בתמידות על גופו, כי […]
357. ענוה (ט)
עוד זאת השמיענו התנא, איך יהיה אופן הענווה והשפלות בשלשת המעלות הנזכרות, ואמר, 'איזהו חכם הלומד מכל אדם, איזהו גיבור הכובש את יצרו, איזהו עשיר השמח בחלקו'. 'איזהו חכם' אשר חכמתו נחשבת למעלה מחמת שפלות, הוא מי שאינו מחזיק את עצמו בחכמתו לכל לראש, כי אם לומד מכל אדם, אף מקטן ממנו. 'איזהו גיבור', שגבורתו […]
356. ענוה (ח)
עיקר הענווה, לא לבד מה שהאדם צריך לקבל עליו עלבונות וסבלנות וכדומה, כי אם שגם בלבו יחשוב שאינו נחשב לכלום נגד הפחות שבאנשים, אם חכם וירא הוא – שמא לא טרח בעבודה ולא עמל בתורה כפי כח שכלו והבנתו, וכדומה. זהו אמיתת גדר הענוה. אך אם יחשוב בעיני עצמו עצום ורב, הגם שיטריח עצמו לסבול […]
355. ענוה (ז)
מקניני התורה – 'ולא מגיס ליבו בתלמודו', כי אמרו חז"ל, כל המתייהר נופל בגהינם, והלא תסמר שערות ראשינו על זה, כי חז"ל בפסחים למדוהו מהלל הזקן, אשר עם עוצם ענוותנותו הנוראה, כאשר הפליגו אותו במידה זאת, עם כל זה כאשר בא פעם אחת לענין שנחשב בגאות, לפי ערכו, מיד נענש. קל וחומר אנחנו, פחותי הערך, […]
354. ענוה (ו)
דרך לשפלות, אמר, שכל אחד לפי רוב השגתו הוא מקצר בזה המידה, ונידון לפי רוב השגתו והכרתו. על דרך שאמרו חז"ל "והגד לעמי פשעם" אלו תלמידי חכמים, "ולבית יעקב חטאתם" וכו', כי אינו דומה קיצור העבודה מעבד המכבד רפת בקר, לקיצור העבודה מעבד המתקן כתר לרבו. (כל הכתוב לחיים, דרכי העבודה, סי' ז)
353. ענוה (ה)
אף כי האדם זוכה לשם טוב, אבל יבחין מה למעלה, ששם אינו חשוב כלום, ומכריזין עליו כרוזין בישין. (רוח חיים ב א) לפעמים האדם בינו לבין עצמו יבין חסרונו ויהא עניו, אך כצאתו בין הבריות ישכח הכל ויתרומם עוד, לכך אמר 'הוי שפל רוח – בפני כל אדם'. (רוח חיים ד י)
352. ענוה (ד)
משה נזדכך אצלו הגוף כל כך, עד שלא היה חוצץ ומבדיל כלל בין הארת הנשמה כשהיה בעולם העליון, לכשהיה בגוף. וזה היה מפני רוב שפלותו ונוותו, שחשב עצמו כאילו הגוף אינו, ואמר 'ונחנו מה'. (רוח חיים א א)
