מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 31

אגב הדין שהובא לעיל, שאדם שנזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל, פוסק מיד, מביאה הגמרא דין מעין זה בענין מי ששם לב באמצע תפילתו שטעה: אָמַר רַב נַחְמָן, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַבָּה בַּר אֲבוּהָ – כשהיינו בבית מדרשו של רבה בר אבוה, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקנו בדין זה, הַנֵי בְּנֵי [בֵּי] רַב – אותם תלמידים צעירים, הצריכים עדיין לרבם, דְּטָעוּ וּמַתְחְלוּ – הטועים בתפילתם, ומתחילים בְּנוסח תְפִלַּת חוֹל, בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִגְמוֹרוּ – האם יסיימו את הברכה של חול שהתחילו בה, או יפסיקו מיד, ויאמרו את נוסח תפילת השבת. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבה בר אבוה תשובה לספיקם, גּוֹמֵר כָּל אוֹתָהּ בְּרָכָה של חול, ואחר סיומה מתחיל תפילה של שבת. והטעם, דִּבְּדִין הוּא דְּבָעֵי לִצְלוּיֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה – מצד עיקר הדין היה ראוי להתפלל גם בשבת תפילת שמונה עשרה כבימות החול, וְרק מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת לֹא אַטְרְחוּהָ רַבָּנָן – לא הטריחו חכמים את האדם להתפלל תפילת שמונה עשרה בשבת, ונמצא שאם טעה והתפלל של חול, אין זו טעות גמורה, ולכן אינו פוסק באמצע ברכה, אלא מסיימה תחילה, ואחר כך מתפלל של שבת.

אגב הדין שהוזכר לעיל, מביאה הגמרא דין נוסף בענינו של הנכנס לבית הכנסת ומוצא את הציבור מתפללים: אָמַר רַב הוּנָא, אדם הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת קודם שהתפלל בעצמו, וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין תפילת שמונה עשרה, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר תפילת שמונה עשרה עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ'מוֹדִים', יִתְפַּלֵּל – רשאי הוא להתחיל תפילת 'שמונה עשרה', וְאִם לַאו – אם לא יספיק לסיים תפילתו קודם שיגיע השליח ציבור ל'מודים', אַל יִתְפַּלֵּל – לא יתחיל להתפלל עתה, אלא לאחר שישמע 'מודים' משליח הציבור. כיון שאם בשעה שכל הציבור יכרעו ב'מודים' הוא לא יכרע, נראה הוא כפורש מהקהל ואינו רוצה לקבל עליו את ה' לאדון, שהציבור מקבלים ומודים שהוא אדונם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוסיף ואָמַר, אין די בכך שיסיים תפילתו קודם מודים, אלא אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל תפילת 'שמונה עשרה' וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדּוּשָׁה, יִתְפַּלֵּל – רשאי להתחיל להתפלל, וְאִם לַאו – אם לא יספיק לסיים את תפילתו קודם שיגיע שליח הציבור ל'קדושה', אַל יִתְפַּלֵּל עמהם, אלא יתחיל להתפלל לאחר מכן.

מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפָלְגִי – במה נחלקו רב הונא ורבי יהושע בן לוי, ומבארת, רַב הוּנָא סָבַר שגם הַיָּחִיד – המתפלל ביחידות, אוֹמֵר 'קָדוֹשׁ', ולכן אף אם לא יסיים את תפילתו קודם שיגיע שליח הציבור לקדושה, לא יפסיד, שהרי אומר הוא בתפילתו 'קדושה', ורק צריך הוא לסיים קודם שיגיע ל'מודים', כדי שלא ייראה ככופר, כשאינו משתחוה בשעה שכל הציבור משתחוים. וְאילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר שאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קָדוֹשׁ בתפילתו, ולכן אם לא יסיים את תפילתו קודם שיגיע שליח הציבור לקדושה, יפסיד את אמירת הקדושה.

מביאה הגמרא אמוראים נוספים הסוברים כרבי יהושע בן לוי, שאין היחיד אומר קדושה: וְכֵן אָמַר רַב יִצְחָק, אֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קָדוֹשׁ. ואָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, מִנַּיִן אנו לומדים שֶּׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב, לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ללמד שכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא נאמר בבְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה מישראל [דרשו חכמים (סנהדרין עד:) בגזירה שוה שלשון 'תוך' האמורה כאן היינו עשרה, ראה רש"י ומהרש"א שם].

מוסיפה הגמרא ואומרת: וְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת – ומכל מקום מדברי כל האמוראים הללו מוכח שהם סוברים דמִיפְסָק לֹא פָּסִיק – שאין האדם פוסק באמצע תפילת שמונה עשרה כדי לענות 'קדושה' או 'מודים', שאילו היה הדין שמפסיק האדם בתפילתו לעניית קדושה או מודים, היה רשאי להתחיל שמונה עשרה מיד כשבא לבית הכנסת, ואם ישמע קדושה או מודים, יפסיק ויענה, ומכך שהצריכוהו להמתין מוכח שאינו רשאי להפסיק בתפילתו כדי לענות אחריהם.

מסתפקת הגמרא: אִבָּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ שֶׁיִּפְסֹק – האם מותר לאדם להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה, בְּ'אָמֵן יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ' שבקדיש, והיינו אמירת 'אמן יהא שמיה רבא מברך' שאנו אומרים, אומר הרי"ף: וּמַסְקָנָא דְּלֹא פָּסִיק – ומסקנת הסוגיא שאינו רשאי להפסיק כדי לענות זאת [יש אומרים שישתוק ויקשיב לשליח הציבור שאומר זאת, ויצא ידי חובתו מדין 'שומע כעונה', ויש אומרים שלא יעשה כן, כיון שדבר זה נחשב כ'הפסק', אלא ימשיך בתפילתו. (רבינו יונה)].