שיעור 194, ספר תהילים, פרק מא, ט-יא
ט דְּֽבַר־בְּ֭לִיַּעַל יָצ֣וּק בּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹֽא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם׃ י גַּם־אִ֤ישׁ שְׁלוֹמִ֨י ׀ אֲשֶׁר־בָּטַ֣חְתִּי ב֭וֹ אוֹכֵ֣ל לַחְמִ֑י הִגְדִּ֖יל עָלַ֣י עָקֵֽב׃ יא וְאַתָּ֤ה יְהוָ֗ה חָנֵּ֥נִי וַֽהֲקִימֵ֑נִי וַֽאֲשַׁלְּמָ֥ה לָהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ט) וכך יאמרו זה לזה, דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ – צריך ליצוק לתוך גופו דבר רע וארסי, סם המוות, ועל ידי זה, וַאֲשֶׁר שָׁכַב בחוליו, לֹא יוֹסִיף לָקוּם, כי ימות על ידי הסם הממית.
(י) והגם שנזהרתי מכך, ולא הייתי אוכל שום מאכל שלא ניתן לי על ידי משרת נאמן שבטחתי בו, לא הועיל לי הדבר, כי גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ, אוֹכֵל לַחְמִי – שהיה אוכל בקביעות מלחמי, כדרך המלכים שנותנים מכל מאכל למשרת המגיש להם את האוכל כדי לראות שאין בו סם המוות, הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב – הצטרף לאורבים לי, לקשור עמהם קשר להרגני על ידי סם המוות [ו'עקב' האמור כאן הוא מלשון מארב], ולא חשש מכך שיצטרך לאכול בעצמו מאותו לחם שיתן לי.
(יא) ואף שבתחילה התייאש דוד מחייו, מכל מקום כאשר ראה עתה את רשעת אויביו התחדשה לו תקוה שיבריא [כטעם שיבאר בפסוק הבא] והתחזק עתה והתפלל, וְאַתָּה יְיָ חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי, וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם כגמולם.
