מצוה ס) לדון בדין השואל
פרשת משפטים
"וכי ישאל איש מעם רעהו…" (שמות כב ט)
מצוות עשה לדון בדין השואל. כלומר, אדם ששאל מחברו חפץ או בהמה, וה'שאלה' היינו שימוש בחפץ של חבירו ללא נתינת שכר כלל, אלא שנתחסד עמו בעל החפץ לעשות לו טובה זו, אם אחר כך יש ויכוח ביניהם על הדבר, מצווים בית דין לדון ביניהם את הדין, שנאמר 'וכי ישאל איש מעם רעהו' וגו'. ובדין השואל חייבתו התורה לשלם לבעל החפץ אפילו אם אבד החפץ באונס, לפי שבאחריותו היא, מאחר ששאל את החפץ ולא הוציא עבור זה שום הוצאה, והרי זה כעין לוה ממון, שאף אם נאנסו ממנו – לא נפטר מלפרוע למלוה את חובו.
ומדיני המצוה, שהשואל חפץ כאשר הבעלים עימו, פטור. והטעם לפי הפשט, כיון שהתורה לא חייבה את השואל מאחר ובעל הכלי או הבהמה עצמו נמצא עמו, ויכול לשמור את שלו. ואף שדין זה הוא גם כשהיו הבעלים עימו בעת ההשאלה, והלכו לאחר זמן, ורק אחר כך אירע הנזק, יש לומר שלא רצתה התורה לתת דבריה לשיעורים, ולא חילקה בדבר, אלא בכל פעם שהיו הבעלים עם השואל בשעת ההשאלה, פטרה אותו התורה מאחריות.
עוד מדיני המצוה, שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה, וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה, שפטור השואל מתשלום הנזק. אבל אם שינה בשימושו מהדרך שציוהו הבעלים, וניזק החפץ, חייב.
ונוהגת באנשים, הראויים לדון. ובית דין העובר ולא דן, ביטל מצוות עשה זו.
