מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 42

הגמרא דנה עתה במי שטעה ושכח ונכנס לבית הכסא כשהוא עטור בתפילין: אָמַר רַב הוּנָא, אדם ששָׁכַח, וְנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא בִּתְפִילָּיו, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמוֹר לעשות צרכיו.

תמהה הגמרא: 'עַד שֶׁיִּגְמוֹר' סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה בדעתך שרשאי להשאר בבית הכסא עטור בתפילין עד שיסיים, והרי ודאי עליו למהר ולצאת מוקדם ככל האפשר. מתרצת הגמרא: אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אין כוונת רב הונא עד שיגמור ממש לעשות צרכיו, אלא עַד שֶׁיִּגְמוֹר עַמּוּד רִאשׁוֹן, ואז יצא ויסיר את תפיליו.

שואלת הגמרא: וְנִיפְסוֹק וְנֵיקוּם – מדוע לא יפסיק מיד ויקום ממקומו ויצא, מפני כבוד התפילין. משיבה הגמרא, סָבַר לַהּ כִּדְתַנְיָא – רב הונא סובר כדין האמור בברייתא זו, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַמּוּד הַחוֹזֵר – אדם שהתחיל להתפנות, וכשהתחיל לצאת עמוד ראשון של צואה נטרד והחזירו לגופו, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן – חולי ניפוח הבטן. סִילוֹן הַחוֹזֵר – אדם המתחיל להטיל מי רגלים, ופוסק ומחזירם לגופו, מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן – מין חולי, שפניו מוריקות [יש אומרים שזו מחלת הצהבת].

הסוגיא שלפנינו מבארת כמה צריך להרחיק ממקום הטינופת, כדי שיהא מותר לקרוא קריאת שמע. ויש להקדים, שאם יש צואה וכדומה בקירבת מקום לאדם, והם מכוסים, וגם אין ריח רע בא מהם אל האדם, מותר לקרוא קריאת שמע או לומר שאר דברים שבקדושה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, היתה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ של האדם, ומכוסה בבגדיו, אוֹ שהיתה יָדוֹ של האדם מְטוּנֶּפֶת [-מלוכלכת בצואה] מִבֵּית הַכִּסֵּא, ואין שם ממשות צואה, אלא לכלוך בלבד (רבינו יונה), ובשני המקרים מדובר באופן שאין האדם מריח כל ריח רע, רַב הוּנָא אָמַר, מוּתָּר לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע. רַב חִסְדָּא אָמַר, אָסוּר לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע.

מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: אָמַר רָבָא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּרַב הוּנָא, שמתיר לקרוא קריאת שמע באופן כזה, דִּכְתִיב (תהלים קנ, ו) 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ', ומשמעות לשון 'נשמה' היינו האף והפה, שהם כלי הנשימה, ואילו שאר הגוף אינו צריך להיות נקי לגמרי, ולכן אף באופנים אלו מותר לאדם לקרוא קריאת שמע. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַב חִסְדָּא, האוסר לקרוא קריאת שמע, מַאי טַעֲמֵיהּ – מה טעמו, דִּכְתִיב (תהלים לה, י) 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ', כלומר שכל גופו של האדם משתתף בתפילה, ולכן צריך שכל גופו יהיה נקי לגמרי, ואם יש לכלוך צואה על בשרו, אסור לו לקרוא קריאת שמע.

פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כְּרַב הוּנָא, שמותר לקרוא קריאת שמע באופן זה. והטעם שאנו פוסקים כן, חֲדָא – טעם אחד, מחמת דְּהוּא רַבֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – שהרי רב הונא היה רבו של רב חסדא, ויש לפסוק כרב נגד התלמיד. וְעוֹד טעם, דְּקָא מַקְשִׁינַן מִינַּהּ – שהרי הקשתה הגמרא משיטת רב הונא בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְּמוּנֶּה (יומא ל.), ובדרך כלל מקשה הגמרא רק משיטה הנפסקת להלכה.

ומביא הרי"ף את עיקרי הסוגיא שם, שעניינה נוגע גם לסוגייתנו: דְּאָמַר רַב פַּפָּא שם, צוֹאָה בִּמְקוֹמָהּ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אם היתה צוֹאָה בְּפִי טַבַּעַת, אף שהאדם לבוש בבגדיו, אסור לו לקרוא קריאת שמע. מבררת הגמרא שם, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נאמר דין זה, אִי דְּאותה צואה נִרְאֵית – ראויה להיראות, אם לא היה לבוש בבגדיו, פְּשִׁיטָא שאסור לו לקרוא קריאת שמע. וְאִי דְּלָא נִרְאֵית – אם אינה נראית, מדוע אסור לו לקרוא, והרי לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, ואין אדם יכול להזהר בכך. מבארת הגמרא, לָא צְרִיכָא – לא הוצרך רב פפא לומר דין זה, אלא באופן דְּיוֹשֵׁב וְנִרְאֵית וְעוֹמֵד וְאֵינָהּ נִרְאֵית – שהצואה נראית רק בשעה שהאדם יושב, וחידש רב פפא שאף שאינה נראית כשהוא עומד, אסור לו לקרוא קריאת שמע. והקשתה שם הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה, מִדין צּוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, דְּאִיתְּמַר – שכך שנינו, צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדוֹ מְטוּנֶּפֶת מִבֵּית הַכִּסֵּא, רַב הוּנָא אָמַר מוּתָּר לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע, ואם כן מדוע אמר רב פפא שאם היתה צואה במקומה, בפי הטבעת, אינו רשאי לקרוא קריאת שמע. וּמְשַׁנֵּי – ותירצה הגמרא שם, בִּמְקוֹמָהּ נְפִישׁ זוּהֲמָא – כאשר הצואה במקומה, זוהמתה מרובה, ולכן אפילו שהאדם מכוסה בבגדים אינו רשאי לקרוא את שמע. אך שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, אלא על בשרו במקום אחר, לָא נְפִישׁ זוּהֲמָא – אין זוהמתה מרובה, ורשאי לקרוא קריאת שמע. עד כאן הסוגיא במסכת יומא. ומסיים הרי"ף את ראייתו: מִדְּקָא מַקְשִׁינַן מִינַּהּ – ומכך שהקשתה שם הגמרא מדברי רב הונא כאן על דברי רב פפא, שָׁמְעִינַן דְּהִלְכְתָא הִיא – מוכח שההלכה כדברי רב הונא, שמותר לאדם לקרוא קריאת שמע כאשר יש צואה על בשרו מכוסה בבגד [שלא במקומה], או כאשר ידו מלוכלכת מבית הכסא.