מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 68

עתה מביא הרי"ף את המקור לאמירת פסוקי דזמרה וברכות ברוך שאמר וישתבח, לפני תפילת שחרית: וְגַרְסִינָן – ושנינו לעיל בְּפֶרֶק קַמָּא (ד:), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אַבִינָא, כָּל הָאוֹמֵר פרק 'תְּהִלָּה לְדָוִד' (תהלים קמה) בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא, ולכן אנו אומרים אותו בפסוקי דזמרה, ולאחר תפילת העמידה של שחרית, ולפני תפילת מנחה. והטעם שגדולה מעלת הפרק הזה, מפני שהוא מסודר לפי סדר האל"ף בי"ת, וגם יש בו את הפסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', המודיע את גבורותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא זן את כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כנים [רבינו יונה].

וְגַרְסִינָן – ושנינו בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיח:) אָמַר רַבִּי יוֹסִי, יְהֵא חֶלְקִי לעולם הבא עִם בני אדם שהם גּוֹמְרֵי ה'הַלֵּל' בְּכָל יוֹם, וסברה עתה הגמרא שכוונתו להלל הנאמר בימים טובים וראשי חודשים, המתחיל ב'הללויה הללו עבדי ה". תמהה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, שיש מעלה באמירת ההלל בכל יום, וְהָאָמַר מַר – והרי נשנתה מימרא זו בבית המדרש, הַקּוֹרֵא את ההַלֵּל בְּכָל יוֹם, הֲרֵי זֶה כאילו מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, לפי שנביאים ראשוים תיקנו לומר את ההלל בזמנים מסוימים לשם שבח והודיה לה', ואדם זה שקורא אותו שלא בזמנו, הרי הוא כמשורר שירים בעלמא, ומתלוצץ.

מתרצת הגמרא, כִּי קָא אַמְרִינָן – מה שאמרנו, שיש מעלה באמירת הלל בכל יום, בִּ'פְסוּקֵי דְּזִמְרָה' אַמְרִינָן, ועליהם אמר רבי יוסי שיהא חלקו עמהם. מבאר הרי"ף: וּמַאי נִיהוּ – ומה הם הפרקים המכונים 'פסוקי דזמרה', מִ'תְּהִלָּה לְדָוִד' ועַד 'כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ', שהם ששת הפרקים האחרונים של ספר תהילים.

מוסיף הרי"ף: וּתְקִינוּ רַבָּנָן – ותיקנו חכמים לְמֵימַר בְּרָכָה מִקָמַיְיהוּ וּבְרָכָה מִבַּתְרַיְיהוּ – לומר ברכה קודם פסוקי דזמרה, וברכה נוספת לאחר אמירת פסוקי דזמרה. וּמַאי נִיהוּ – ומה הם ברכות אלו, לפני פסוקי דזמרה מברך 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר', וְלאחר פסוקי דזמרה מברך 'יִשְׁתַּבַּח'.

מסיים הרי"ף: הִלְכָּךְ – הואיל ותיקנו חכמים ברכות לפני ואחרי פסוקי דזמרה, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלֹא לְאִשְׁתַּעוּיֵי – צריך האדם שלא לדבר מִכִי [-מזמן ש]מַתְחִיל בְּ'בָרוּךְ שֶׁאָמַר', ועַד דִּמְסַיֵּים לתפילת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה [כלומר, מחמת שתיקנו ברכות לפסוקי דזמרה אינו רשאי לדבר בין ברוך שאמר לישתבח. ובין ישתבח ל'יוצר אור' גם כן עבירה היא להפסיק בדיבור (ירושלמי). ובאמצע ברכות קריאת שמע גם כן אסור להפסיק בדיבור, שהרי תיקנו את אמירת הברכות הללו יחד. וכיון שצריך לסמוך גאולה תפילה אין לו להפסיק בין 'גאל ישראל' לתפילת שמונה עשרה].

הרי"ף מביא עתה סוגיא נוספת בענין תפילה: גַּרְסִינָן – שנינו בְּסוֹף מסכת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (לה.), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם אֶת תְּפִלָּתוֹ, שתהא שגורה בפיו, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מוסיפה הגמרא שם, אָמַר רָבָא, מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵיהּ – מסתבר דין זה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, בִּבְרָכוֹת תפילת העמידה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְכן תפילות שֶׁל פְּרָקִים – הבאות מזמן לזמן, לפי שאין אדם בקי בתפילות אלו, וצריך לחזור ולסדרן קודם התפילה, כדי שבשעת התפילה יהיו הדברים שגורים בפיו [ויש אומרים שאם מתפלל מתוך סידור אינו צריך להסדיר תחילה. (שלחן ערוך)], אֲבָל תפילות שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שהאדם רגיל בהם, לֹא צָרִיךְ – אינו צריך לסדרן בפיו קודם התפילה. ומבארת הגמרא, וְכַמָּה הוּא 'פְּרָקִים' – איזו תפילה נחשבת כבאה 'לפרקים', שצריך האדם לסדרה בפיו קודם שעומד התפלל. משיבה הגמרא, כל תפילה הבאה מִשְׁלֹּשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן – לאחר שלשים יום או יותר, כגון תפילות המועדים וראשי חודשים, אבל תפילות של שבת אין אדם צריך לסדרן בפיו, לפי שהוא בקי בהם.