מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 74

הברייתא עוסקת בדין הכריעות וההשתחויות שבתפילת שמונה עשרה: [תָּנוּ רַבָּנָן], אֵלּוּ הן הבְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה [-משתחוה] בָּהֶן, בְּברכת אָבוֹת [-מגן אברהם], תְּחִלָּה וָסוֹף – בפתיחת הברכה ובחתימתה. בְּהוֹדָאָה [-'מודים אנחנו לך'] תְּחִלָּה וָסוֹף.

מוסיפה הברייתא: וְאִם בָּא האדם לִשְׁחוֹת בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְכן אם בא לשחות בִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה, כיון שדרך גאוה היא זו, להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים.

הגמרא מבארת כיצד הוא אופן הכריעה הנכון בתפילת שמונה עשרה: אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע במקומות שאמרו חכמים עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ [-שיבלטו הקשרים של] כָּל החוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. עוּלָא אָמַר, צריך לכרוע עַד שֶׁיֵּרָאֶה אִיסָר כְּנֶגֶד לִבּוֹ – שמתוך ההשתחויה יהיו שני קמטים לרחוב גופו, וביניהם כשיעור מטבע קטנה שהיא 'איסר'. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁנִּעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ, אלא יצא בזה ידי חובת כריעה. רָבָא אָמַר, לא בכל מקרה מועיל שינענע בראשו, וְהוּא דִּמְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ – אלא רק בתנאי שיש לו צער בכריעה שלמה, כגון זקן או חולה, וּמִתְחָזֵי כְּמַאן דְּכָּרַע – ובנענוע זה הוא נראה ככורע.

הרי"ף מביא עתה דינים נוספים בענין הכריעות: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק מֵאֵימָתַי (ה"ה), הַכֹּל – כל השומעים את חזרת הש"צ שׁוֹחִין [-משתחוים] עִם שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר, בְּהוֹדָאָה – בברכת מודים. רַבִּי זְעִירָא אָמַר, וּבִלְבַד בְּמוֹדִים – רק בתיבת 'מודים' צריכים כולם לשחות עם השליח ציבור.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל – בפסוק 'הודו לה' כי טוב', וּבְהוֹדָאָה – בברכת 'נודה לך' שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, הֲרֵי זֶה מְגּוּנֶה, כיון שאין לאדם לכרוע אלא במקום שתקנו כן חכמים (שלחן ערוך).

הרי"ף מביא עתה את סוגית הגמרא ביומא, לגבי שלש פסיעות שצריך האדם לפסוע בסיום תפילת שמונה עשרה: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה (יומא נג:), אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמִּתְפַּלֵּל – המסיים תפילת שמונה עשרה, צָרִיךְ שֶׁיַפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם – ישתחוה, כמבקש רשות להפטר וללכת. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, נראה כמי שלא נטל רשות לילך, ורָאוּי לוֹ כְּאִילּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כלל.

מוסיפה הגמרא שם, וּמִשּׁוּם [רב] שְׁמַעְיָה אָמְרוּ, שכך צריך לעשות, תחילה משתחוה ונוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִינוֹ, וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ', הרי שצד ימין חשוב יותר. וְאוֹמֵר – ונאמר עוד בתהילים (צא ז) 'יִפּוֹל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ', הרי שימין עדיפה.

מבררת הגמרא מה הם 'ימין' ו'שמאל' האמורים כאן. מספרת הגמרא: רָבָא חַזְיֵיהּ לְאַבַּיֵי – רבא ראה את אביי, דַּהֲוָה יְהִיב שְׁלָמָא לִימִינֵיהּ בְּרֵישָׁא – שבסיום תפילתו נתן 'שלום' לצד ימינו תחילה, ואחר כך לשמאלו. אָמַר לֵיהּ רבא לאביי, מִי סְבָרַת – וכי אתה סבור שכשאמרו חכמים שיש ליתן תחילה שלום ל'ימין' ואחר כך ל'שמאל', לְיָמִין דִּידָךְ וְלִשְׂמֹאל דִּידָךְ – כוונתם היתה לימין ושמאל שלך, המתפלל, אין הדבר כן, אלא להיפך, תחילה יש ליתן שלום לִשְׂמֹאל דִּידָךְ – לצד שמאלך, דְּהוּא יְמִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, העומד כביכול כנגדך.

דין נוסף בענין הכריעות שבסיום תפילת שמונה עשרה: אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, חֲזִינָא לְהוּ לְאַבַּיֵי וְרָבָא – ראיתי את מנהגם של אביי ורבא, דְּפַּסְעֵי לְהוּ לְהַנֵי – שהיו פוסעים את אותן שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת שבסיום שמונה עשרה בִּכְרִיעָה אַחַת, כלומר, בעודם משתחוים היו פוסעים שלש פסיעות לאחוריהם.

דין נוסף: וּמִשְׁמֵיהּ [-ומשמו] דְּרַב מָרְדְּכַי אָמְרוּ, כֵּיוָן שֶׁפָּסַע האדם שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, הָתָם אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵיקָם – שם יש לו לעמוד, ולא יחזור למקומו מיד. ומבארת הגמרא את הטעם בהלכה זו: מָשָׁל לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ לשלום, אִם חוֹזֵר לְאַלְתָּר – מיד, הרי הוא דּוֹמֶה לְכֶלֶב שֶׁשָּׁב עַל קִיאוֹ, כלומר, אין זו הנהגת דרך ארץ. מוסיף הרי"ף ומבאר עד מתי עליו לעמוד במקומו: אֶלָּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְמֵיקָם הָתָם – אלא יש לו לעמוד במקום שאליו פסע בסיום תפילתו, עַד דְּפָתַח שְׁלִיחַ צִבּוּר בחזרת הש"צ, וְכַד [-וכאשר] פָּתַח שְׁלִיחַ צִבּוּר בחזרת התפילה, הָדַר לְדוּכְתֵיהּ – יחזור האדם למקומו, שם התפלל תפילת שמונה עשרה. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר שישאר במקומו אף לאחר שפתח שליח ציבור בחזרה, עַד דְּמָטֵי – עד שיגיע שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדּוּשָׁה, ואז יחזור למקומו ויאמר שם קדושה.