מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 75

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בענינו של אדם שטעה בתפילתו, ומבארת שזהו סימן רע לו: הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה בתפילתו, סִימָן רַע הוא לוֹ, שאין תפילתו מקובלת. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, הרי זה סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, שאין תפילתם רצויה לפני ה', מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

מביאה המשנה את הנהגתו של רבי חנינא בן דוסא בענין התפילה: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר לאחר תפילתו 'זֶה יִחְיֶה' וְ'זֶה יָמוּת'. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ בבירור מי מהחולים יחיה ומי ימות. אָמַר לָהֶם רבי חנינא, אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, כלומר סדורה התפילה בפי ואיני נכשל בה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא – החולה מְקוּבָּל, ויבריא ממחלתו. וְאִם לַאו, אלא תפילתי מבולבלת בפי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף – שחולה זה נטרד ואבוד, ולא יחיה.

גמרא

שנינו במשנה, הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סימן רע הוא לו. מבררת הגמרא, אַהֵיְיא – על איזו ברכה אמרו שהטעות בה היא סימן רע למתפלל. משיבה הגמרא, אָמַר רַב סַפְרָא, מִשּׁוּם חַד דְבֵי רַבִּי אַמִּי [-בשם תלמיד חכם אחד מבית מדרשו של רבי אמי], כלל זה נאמר בְּברכת 'אָבוֹת', שאם טעה בברכה ראשונה שפתח בה, סימן רע הוא לו.

מביאה הגמרא לשון אחרת: וְאִיכָּא דְּמַתְנִי לָהּ – ויש ששונים את דברי רב ספרא, שאמר 'באבות', אַבְּרַיְיתָא – על דין אחר, ששנינו בברייתא, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָן – בכל הברכות, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָן, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ אֲפִילוּ בְּאַחַת מֵהֶן. ועל ברייתא זו אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם חַד דְבֵי רַבִּי אַמִּי, ש'באחת מהן' שאמרה הברייתא היינו דוקא בְּברכת 'אָבוֹת', ולא שיכוין באיזו ברכה שירצה.

דין נוסף בעניני תפילה: אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְעוֹלָם אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת, ויהיו פתוחים כנגד ירושלים, שעל ידי ההבטה לכיוון ירושלים יכוין יותר בתפילתו, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי תפילתו של דניאל (דניאל ו, יד) 'וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם' וגו', כלומר, וחלונות היו פתוחים לו בעלייתו, כנגד ירושלים, ולשם היה מתפלל.

הדרן עלך אין עומדין