מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 77

התבאר במשנה שתיקנו חכמים ברכה מיוחדת ליין, מחמת חשיבותו. הגמרא מבארת עתה שעל שמן זית לא תיקנו ברכה מיוחדת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁמֶן זַיִת, מְבָרְכִין עָלָיו 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', כיון שזהו עיקר הפרי, ואין זה כשאר מיצי פירות, שהם כזיעה בלבד [ולא תיקנו לו ברכה מיוחדת אף שהוא חשוב, כיון שאינו משביע, ורק על יין תיקנו ברכה מיוחדת, מחמת שהוא משביע (גמרא)].

מוסיפה הגמרא: וְדין זה, שמברכים על שמן זית 'בורא פרי העץ' היינו דַוְקָא הֵיכָא דְּחָשַׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ – רק באופן שהאדם חש כאב בגרונו, וְשָׁתִּי לֵיהּ עַל יְדֵי אַנִיגְּרוֹן – ושותה את השמן על ידי מין מאכל הקרוי 'אניגרון', שנותנים בתוכו שמן רב, דְּהָוֵי לֵיהּ שֶׁמֶן עִיקָר – שבאופן כזה עיקר אכילתו היא בשביל השמן, שירכך את גרונו, ומברך על השמן את הברכה הראויה לו, והיא 'בורא פרי העץ'. ומוכיחה הגמרא שכן היא דרך אכילתו, דְּתַנְיָא – שהרי שנינו בברייתא, לגבי הלכות רפואה בשבת, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, לֹא יְעַרְעְנוּ בְּשֶׁמֶן – לא ישפוך לתוכו שמן, שזו דרך רפואה, וגזרו חכמים איסור בנטילת רפואות בשבת, אֲבָל נוֹתֵן הוּא [-רשאי הוא לתת] שֶׁמֶן הַרְבֵּה לְתוֹךְ אַנִיגְּרוֹן, וּבוֹלֵעַ, כיון שזו נראית דרך אכילה רגילה. ממשיכה הגמרא, אֲבָל הֵיכָא דְּאָכִיל לֵיהּ עַל יְדֵי הַפַּת – אבל באופן שאוכל שמן זית יחד עם פת, הָוְיָא לֵיהּ – הרי שהַפַּת היא העִיקָר וְאילו השֶׁמֶן זית הוא טָפֵל, וּתְנַן – והרי שנינו במשנה), זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא עִיקָר האכילה, וְאוכל עִמּוֹ טְפֵלָה – דבר הטפל אליו, מְבָרֵךְ רק עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר בכך אֶת הַטְּפֵלָה, והוא הדין כאן שאם אוכל פת עם שמן זית, אינו צריך לברך כלל על השמן. מוסיפה הגמרא אפשרות נוספת: וְאִי שָׁתִי לֵיהּ מִשְׁתְּיָא – ואם הוא שותה את שמן הזית כמות שהוא, ללא אניגרון וללא פת, אַזוּקֵי מַזִּיק לֵיהּ – הרי השמן מזיקו, וְלֹא מְבָרֵךְ עָלֵיהּ – ואין זו אכילה ראויה, המצריכה ברכה, שהרי נאמר 'ואכלת ושבעת וברכת', הרי שרק לגבי דבר המכונה 'אכילה' נאמרה ברכה [ואף שפסוק זה עוסק בברכת המזון, אך כשם שלא חייבה התורה ברכה על מאכל כזה, כך לא תיקנו עליו חכמים ברכה].

הגמרא דנה עתה מה היא הברכה הראויה על קמח חיטים: קִימְחָא דְּחִיטֵי – האוכל קמח העשוי מחיטים, נחלקו אמוראים בדינו, רַב יְהוּדָה אָמַר, מברכים עליו 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', כדין אדם האוכל חיטים שלמות, שמברך 'האדמה'. וְרַב נַחְמָן אָמַר, ברכתו 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו', כיון שאין דרך לאכול קמח.

פוסק הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא – מסתבר לפסוק הלכה כְּרַב נַחְמָן, דְּלֹא רְגִילִי אִינְּשֵׁי לִסְפּוּיֵי קִמְחָא – כיון שאין דרך בני אדם לאכול קמח חי, כמות שהוא, וְהָכִין פָּסְקוּ רַבְּוָואתָא – וכך פסקו רבותינו, שהלכה כרב נחמן. וְכֵן קִמְחָא דְּשַׂעֲרֵי נַמִי – ואף בקמח של שעורים הדין כן, שמברכים עליו 'שֶׁהַכֹּל'. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, קָרָא חַיָיא – על דלעת חיה, וְקִמְחָא דְּשַׂעֲרֵי – ועל קמח של שעורים, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן 'שֶׁהַכֹּל'.

דין נוסף: קוֹרָא – החלק הרך שבעץ הדקל, הראוי לאכילה עתה, אך אם נשאר מחובר לדקל הרי הוא מתקשה ונעשה עץ, לדברי הכל אין מברכים עליו 'בורא פרי העץ', כיון שאין הוא הפרי העיקרי שעבורו ניטע העץ, אך נחלקו האמוראים מה היא הברכה הראויה לו: רַב יְהוּדָה אָמַר, מברכים עליו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, כיון שהוא ראוי עתה לאכילה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מברכים עליו 'שֶׁהַכֹּל', כיון שהנוטע דקל אינו עושה כן על דעת שיאכלו את ה'קורא', שהרי בכך יתמעטו הענפים. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שברכת ה'קורא' היא שהכל.