מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 76

פרק שישי – כיצד מברכין

פרק זה עוסק בהלכות ברכות הנהנין, ופותח בהלכות ברכת הפירות:

התבאר לעיל (סוף פרק ראשון) שבברכה שלא תיקנו בה חכמים 'חתימה', והיינו סיום בהזכרת ה', אין האדם רשאי לחתום, וברכות אלו הן כגון ברכות הפירות, שאין בהם חתימה. ולאחר שהתבארו בפרקים האחרונים כל דיני קריאת שמע וברכותיה, חוזרת המשנה לבאר את דיני ברכת הפירות (רבינו יונה). שואלת המשנה, כֵּיצַד [-איזו ברכה] מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת, ומשיבה, עַל פֵּירוֹת הגדלים על הָאִילָן, ואותו אילן נשאר משנה לשנה ומצמיח בכל שנה פירות חדשים, הוּא אוֹמֵר [-מברך] 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ', חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן', אף שהוא עשוי מענבים, שהם פירות האילן, שמפני חשיבותו קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו. עַל פֵּירוֹת הגדלים על הָאָרֶץ או על שיחים קטנים, שאינם נשארים משנה לשנה, כגון אבטיחים ודלועים וקטניות, הוּא אוֹמֵר 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'. חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר 'הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ', אף שהיא עשויה מחמשת מיני דגן [חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל] הגדלים על האדמה, שמפני חשיבותה קבעו לה חכמים ברכה בפני עצמה.

מוסיפה המשנה, וְעַל הַיְּרָקוֹת, והיינו מינים שאוכלים את העלים שלהם, כגון חסה וכדומה, הוּא אוֹמֵר 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', כמו שאר פירות האדמה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, על מינים אלו מברך 'בּוֹרֵא מִינֵי דְּשָׁאִים', לפי שלדעת רבי יהודה יש לייחד ברכה לכל מין ומין בפני עצמו.

גמרא

הגמרא מבארת את מקור וטעם החיוב לברך לפני האכילה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט כד) בפרשת ערלה, שאחרי שלש שנות הערלה, פירות השנה הרביעית מותרים באכילה, וכתבה התורה לשון 'קוֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה", ולשון 'הילולים' משמעות שני הילולים, מְלַמֵּד, שֶׁכל מאכל טָּעוּן [מצריך] בְּרָכָה לְפָנָיו, וּברכה לְאַחֲרָיו, הרי אלו שני הילולים שמהלל האדם את ה' על מזונו. מִכַּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִטְעוֹם כְּלוּם, קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ. [אמנם חיוב ברכה ראשונה אינו אלא מדרבנן, אלא שהסמיכו זאת חכמים על הפסוק (רבינו יונה)].

ברייתא נוספת בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, מָעַל – כאילו נהנה מממון הקדש, שיש בו מעילה, לפי שקודם הברכה שייכים המאכלים לקדוש ברוך הוא, והתירם באכילה רק לאחר הברכה.

מבררת הגמרא, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – מה תקנתו של האדם, שלא יבא למעול על ידי אכילה ללא ברכה ראויה. משיבה הגמרא, אָמַר רָבָא, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא – ילך תחילה אצל חכם, קודם שיכשל בהלכות ברכות, וִילַמְּדֵנוּ דיני בְּרָכוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה.

מימרא נוספת בחומרת דיני ברכות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, הרי זה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם – מממון הקדש, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כד, א) 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ'. ומביאה הגמרא מימרא נוספת בענין פסוק זה: רַבִּי לֵוִי רָמִי – הקשה סתירה לכאורה בין שני פסוקים, כְּתִיב – נאמר בפסוק אחד 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ', הרי שהארץ גם כן שייכת לה', וּכְתִיב בפסוק אחר (תהילים קטו טז) 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם', הרי שהארץ שייכת לבני האדם. והשיב, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, אלא כָּאן – בפסוק האומר שהארץ שייכת לה', מדובר קוֹדֶם בְּרָכָה – לפני שבירך האדם על המאכל, ואז הוא שייך לה' ואסור לאוכלו, וכָּאן – אך בפסוק השני, בו נאמר שהארץ ניתנה לבני אדם, מדובר לְאַחַר בְּרָכָה, שאז נתנו הקדוש ברוך הוא לבני האדם.