יא) וכל קרבן מהן – מקרבנות הציבור, שקרב בטומאה הדחויה, אינו נאכל לכהנים, אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה, והשאר, הראוי לאכילה, נשרף כשאר קדשים שנטמאו:
יב) כיצד – באיזה אופן דוחה קרבן את הטומאה, הגיע זמנו של אותו קרבן להיקרב, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת. או שהיו הקהל טהורים, והיו כל הכהנים המקריבין אותו טמאים למת. או שהיו אלו ואלו טהורין, והיו כלי השרת טמאים למת. הרי זה יעשה בטומאה, ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, ויכנסו כולן לעזרה. אבל הטמאים בטומאה אחרת, כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות] וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן, לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואף על פי שנעשה הקרבן בטומאה של טמאי מתים. ואם עברו אותם טמאים ועשו, או נכנסו לעזרה, חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה, שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד:
