מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 91

עד עתה התבאר דין הפת, שאם הסבו אחד מברך לכולם. פוסק הרי"ף, וְיַיִן נַמִי בָּעִי הֲסֵבָה – ואף ביין, יש צורך שיסבו כולם לשתות, כדי שיהיה הדין שאחד מברך לכולם, כְּרַבִּי יוֹחָנָן, (דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן), וְאִם הֵסֵבוּ אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאִם לֹא הֵסֵבוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.

שנינו במשנה, בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו. לאחר המזון, אחד מברך לכולם. מבארת הגמרא את הטעם לדין זה: שָׁאֲלוּ התלמידים אֶת בֶּן זוֹמָא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ חכמים שאם בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, ומדוע לא יברך אחד לכולם. אָמַר לָהֶם בן זומא, הוֹאִיל וְאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי ממאכל, ואם יענה אמן יכול לבא לידי סכנה (רבינו יונה).

שנינו במשנה, וְהוּא – המברך על היין לאחר המזון, אוֹמֵר את הברכה עַל הַמֻּגְמָר – הבשמים שמביאים לאחר הסעודה.

מדייקת הגמרא: מכך שנקטה המשנה לשון 'הוּא', מִכְלַל דְּאִיכָּא דְּעָדִיף מִינֵּיהּ – משמע שיש אדם העדיף ממנו מחמת חשיבותו, ואף על פי כן חידשה המשנה שדוקא הוא מברך על המוגמר. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב – מדיוק זה יש סיוע לדברי רב, דְּאָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה – הנוטל ראשון מים אחרונים, הוּא מְזֻמָּן לִבְרָכָה, כיון שכיבדוהו במעלה אחת, של נטילת ידים ראשון, יש לכבדו גם בברכה. והיינו כעין המבואר כאן, שהמכובד בברכת הגפן לאחר המזון, מברך על המוגמר.

הגמרא דנה עתה בברכת המוגמר, שהוא מין בשמים המביאים אותו כשהוא מונח על גחלים, וריחו נודף. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, לאחר שמניחים את הבשמים על הגחלים, מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ האדם עַל הַמֻּגְמָר ברכת הבשמים, מִשֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתוֹ – משעה שעשן הבשמים עולה ומיתמר למעלה, ואף שעדיין אין האדם מריחו [וכמו שמברכים ברכת 'המוציא' קודם האכילה, כך כאן מברך על הבשמים כאשר הוא מתכונן להריחם (גמרא)].

הגמרא דנה עתה בברכת המוגמר: אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב, עַל כָּל הַמֻּגְמָרוֹת כֻּלָּן – על כל מיני הבשמים שמריחים אותם על ידי גחלים, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם 'בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים', ואף שהעץ עצמו נשרף בשעה שמריחים אותו, חוּץ מ'מושק"א', שֶׁמִּין חַיָּה הוּא – שהוא עשוי מהפרשה של חיה מסוימת, שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו 'בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים'.

וּמִשְׁחָא דַּאֲפַרְסְמָא – ועל שמן אפרסמון, המצוי בארץ ישראל, מחמת חשיבותו תיקנו לו חכמים ברכה בפני עצמו, ומְבָרְכִין עָלֵיהּ 'בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב'.

וּ'כְּשַׁרְתָּא' – מין בשמים הנקרא 'קושט', וּ'מִשְׁחָא כְּבִישָׁא' – שמן שכבוש בו ה'קושט', וּ'מִשְׁחָא טְחִינָא' – שמן שטוחנים לתוכו את הקושט, כּוּלְּהוּ מְבָרְכִין עָלַיְיהוּ – על כל אלו מברכים 'בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים', כיון שעיקר הריח שלהם בא מהקושט.

וסימל"ק – מין עשב שיש בו ריח טוב, וְחַלְפֵי דְּיַמָּא – מין עשב הנקרא 'שיבולת נרד', מְבָרְכִינָן עָלַיְיהוּ – מברכים עליהם 'בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים'. וְ'נִרְקוֹם דִּגְנוֹנִיתָא' – מין עשב ששמו 'חבצלת השרון' הגדל בגינה, ויש לו גבעול קשה, מְבָרְכִינָן עָלַיְיהוּ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים, כיון שהוא קשה כעץ [אף שאין לו חשיבות 'עץ' ממש, אלא אף שהוא שיח בלבד, כיון שהוא קשה הרי הוא מכונה לענין זה 'עץ' (ריטב"א)]. אבל 'נירקם דְּדַבְּרָא' – הגדל בשדה, וגבעולו רך, מברכים עליו 'בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים'. [ואם היו לפניו גם 'עשבי בשמים' וגם 'עצי בשמים', צריך לברך על שניהם, ואין אחד מהם פוטר את חבירו (רבינו יונה)].

[אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַנֵי סִיגְלֵי – מין עשבים רכים שיש להם ריח טוב, מְבָרֵךְ עָלַיְיהוּ 'בורא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים'].

הגמרא מביאה את הברכה הראויה על פירות הראויים לאכילה שיש בהם ריח טוב: אָמַר מַר זוּטְרָא, הַאי מַאן דְּמוֹרַח בְּאֶתְרוֹגָא אוֹ בְּחָבוּשָׁא – אדם המריח אתרוג או חבוש, שריחם טוב, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת'.