ספר זמנים: הלכות שביתת עשור, פרק ב, ח-ט
ח) חולה שיש בו סכנה, ששאל -ביקש] לאכול ביום הכפורים, אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין שאינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. אמר החולה 'איני צריך', והרופא אומר שהוא צריך, מאכילין אותו על פיו של הרופא, והוא שיהיה רופא בקי. היה רופא אחד אומר צריך, ואחד אומר אינו צריך, מאכילין אותו. היו מקצת הרופאין אומרין צריך, ומקצתן אומרין אינו צריך, הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, אבל אם אמר 'צריך אני' מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים, והיו כלם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך, מאכילין אותו.
ט) עֻבָּרָה שהריחה ריח מאכל, לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב. ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתישב נפשה. וכן מי שאחזו בולמוס, דינו כחולה שיש בו סכנה, ומאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
