מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 123

מביא הרי"ף את המשך הסוגיא בסוטה, המחלקת בין אופן נטילת מים ראשונים לבין אופן נטילת מים אחרונים: אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, מַיִם רִאשׁוֹנִים – הנוטל ידיו לפני האכילה, צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה לאחר הנטילה, וכטעם שיבואר להלן. ואילו הנוטל ידיו למים אַחֲרוֹנִים, צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה, כדי שתרד הזוהמה של התבשיל מהאצבעות למטה.

תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, הַנּוֹטֵל יָדָיו לפני האכילה, צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק – למעלה מכף היד, במקום שאינו צריך נטילה, וייטמאו ממגע היד בהם, שהרי שופכים מים פעמיים על כל יד, ובשפיכה הראשונה נטמאים המים, והשפיכה השניה מסלקת את המים הטמאים, והחשש הוא שייצאו המים הטמאים חוץ לפרק ידו, ולאחר שישפוך מים שניים על ידו, ישפיל ידיו וְיַחְזְרוּ המים הטמאים לתוך ידו וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.

מימרא נוספת בענין נטילת ידים: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כָּל הָאוֹכֵל פת לאחר שנטל ידיו, בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם, והפת מתרטבת מהמים ונמאסת, הרי הוא כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי נבואת יחזקאל, שציוהו ה' לאכול פת מאוסה (יחזקאל ד, יג) 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם', הרי שלחם מאוס מכונה 'טמא', ואף לחם רטוב ומאוס הרי הוא מכונה לחם טמא.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא ביומא (ל.) בענין המסיח דעתו משמירת נקיות ידיו באמצע הסעודה: גָּרְסִינַן בְּמסכת יוֹמָא, בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא,  הֲלָכָה זו אמרו בְּהנהגות הסְעֻדָּה, אָדָם היושב בסעודה עם אורחים, ויוֹצֵא לְהַשְׁתִּין מַיִם באמצע סעודתו, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת, אותה ששפשף בה ניצוצות של מי רגלים, וְנִכְנָס – חוזר לאכילתו. דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וְהִפְלִיג – האריך הרבה בדיבור, כיון שהסיח דעתו משמירת ידיו, וידים עסקניות הן ונוגעות במקומות שאינם נקיים, נוֹטֵל את שְׁתֵּי יָדָיו, וְנִכְנָס לאכול. וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל ידיו, אַל יִטֹּל מִבַּחוּץ, במקום שאין המסובים רואים אותו, כדי שלא יחשדוהו שחזר לאכול ללא נטילת ידים, אֶלָּא יטול ידיו מִבִּפְנִים, שיראו שנוטל, נִכְנָס, וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְנוֹטֵל ידיו, וּמַחֲזִיר פָּנָיו לָאוֹרְחִין [לפירוש רבינו יונה היינו שבשעת הנטילה מחזיר פניו לאורחים, שלא יחשדוהו. ולפירוש רבינו יהונתן מחזיר פניו מהאורחים בשעת הנטילה, שאין דרך ארץ ליטול על השולחן, ואחר כך מחזיר פניו לאורחים].

אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא אֲמָרָן – לא שנינו דין זה, שצריך ליטול ידיו בפנים, אֶלָּא כשבא האדם לִשְׁתּוֹת, אֲבָל אם בא לֶאֱכֹל יחד עם האורחים, נוֹטֵל מִבַּחוּץ – רשאי ליטול ידיו אף בחוץ, וְנִכְנָס, והטעם לכך, דמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא דַּעְתֵּיהּ – הכל יודעים שאין אדם חוזר לאכילת פת, שנאכלת ביד, ללא נטילת ידים, ולא יחשדו בו. אבל לשתיה, שאין האדם נוגע במשקים, אם לא יראו שנטל ידיו, יחשדוהו.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אֲנָא -אני, אֲפִילּוּ לִשְׁתּוֹת מֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי – אף אם חזרתי לסעודה כדי לשתות, יכול אני ליטול ידי בחוץ, כיון שהכל יודעים שאני איסטניס ולא אשתה מים ללא נטילת ידים.

הדרן עלך אלו דברים