מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 122

כפי שהתבאר לעיל, טעם תקנת נטילת ידים הוא גזירה משום אכילת תרומה, ששם יכולות הידים לטמא את המאכל. הגמרא דנה בדינו של האוכל פת ואינו נוגע בה בידיו כלל: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לֶאֱכֹל בְּמַפָּה – האם מותר לכרוך ידיו במפה ולאכול פת ללא נטילת ידים, מִי גַּזְרִינָן – האם גזרו בכך איסור, דִּילְמָא – מחשש שמא תוך כדי האכילה נָגַע בְּפַת, אוֹ לֹא. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא, אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, הִתִּירוּ לאכול בְּמַפָּה ללא נטילת ידים רק לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה, כיון שכהנים זריזים וזהירים הם, ולא יגעו בידם בפת, וְלֹא הִתִּירוּ בְּמַפָּה לְאוֹכְלֵי טָהֳרוֹת – לישראלים האוכלים חוליהן בטהרה, כיון שיש לחשוש שיגעו בידים בפת [ובאכילת פת סתם, דעת הרמב"ם שהתירו על ידי מפה, אך דעת רוב הראשונים שלא התירו. ובשלחן ערוך כתב שיש לסמוך על דעת הרמב"ם בשעת הדחק ולהתיר על ידי מפה].

אחר שביררה הגמרא את דינו של האוכל פת על ידי מפה, מבררת הגמרא את דינו של אדם שאינו אוכל בעצמו את הפת, אלא מאכילים אותו: אִיבַּעְיָא לְהוֹ – הסתפקו בני הישיבה, אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל – אדם האוכל פת על ידי שאדם אחר מאכיל אותו בה, ואינו נוגע בה כלל, האם צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אוֹ לֹא. וּמַסְּקָנָא וְהִלְכְתָא – ומסקנת הגמרא, וכן היא ההלכה, שאוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, ואילו האדם המַאֲכִיל עַצְמוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדָיִם, וכמו כל אדם שנוגע בפת, שאם אינו אוכלה אינו צריך נטילת ידים [והיינו כיון שלא תיקנו נטילת ידים אלא על האוכל פת, ולא על הנוגע בה].

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה של לחם לַשַּׁמָּשׁ, אֶלָא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו, שאם לא כן, הרי הוא עובר באיסור 'לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט יד).

דין נוסף בענינו של השמש, וְהַשַּׁמָּשׁ, שלפעמים נותנים לו לאכול ולשתות ממה שאוכלים ושותים המסובים, מְבָרֵךְ עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שנותנים לו, כיון שכשבירך על הכוס הראשונה לא ידע שיתנו לו כוסות נוספות, וממילא דינו כאדם שחשב שלא לשתות יותר, ואחר כך נמלך בדעתו והחליט לשתות, שצריך לחזור ולברך, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כיון שהוא יודע שלא ימנעו ממנו לחם, ויתנו לו פרוסות נוספות. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כיון שאף בזה אינו יודע אם יתנו לו פרוסות נוספות.

מבארת הגמרא, וְלָא פְלִיגֵי – ואין זו מחלוקת, בין רב לרבי יוחנן, בענין ברכת השמש על הפרוסות הנוספות, אלא הָא – דברי רב נאמרו באופן דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב – שיש אדם חשוב המיסב לאכול, ובאופן זה בטוח השמש שאדם זה יתן לו כל צרכו, ולכן הברכה הראשונה פוטרת את כל הפרוסות שיאכל. וְהָא – ואילו דברי רבי יוחנן נאמרו באופן דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב – שאין אדם חשוב המיסב בסעודה, ואין השמש יודע אם יתנו לו פרוסות נוספות.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יִתֵּן אָדָם המיסב בסעודה, פְּרוּסָה של לחם לַשַּׁמָּשׁ באמצע הסעודה, בֵּין באופן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ של השמש, ובֵּין באופן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעֻדָּה – שמא מתוך בלבול, שיתן השמש דעתו על הפרוסה, ישפך היין שבידו, או שמא כשיראה בעל הבית שנותנים פרוסה לשמש יקפיד על כך, וישפך היין שבידו, ותתקלקל הסעודה.

דין נוסף, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, אָסוּר לִיתֵּן פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו, כדי לא להכשילו באכילה בלא נטילת ידים.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בסוטה (ד:) בענין חומרת הזלזול בנטילת ידים: גָּרְסִינַן בְּסוֹטָה, בְּפֶרֶק קַמָּא (ד:), אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמְזַלְזֵל בְּמצוות נְטִילַת יָדַיִם, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, לפי שעובר על תקנת חכמים, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.