שנינו במשנה, 'מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָה מַפְסֶקֶת'. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמוּאֵל – שאל רבי יוחנן את שמואל שאלה זו, יֵשׁ אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת, אוֹ אֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו שמואל, אֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כָּל שִׁבְעָה ימים, קִרְעוֹ לְפָנָיו – הקרע שעשה האבל בבגדו נמצא מלפנים, במקום שבו קרעו, שהרי קורע כנגד ליבו, וְאִם בָּא לְהַחֲלִיף לבגד אחר, מַחֲלִיף וְקוֹרֵעַ גם את הבגד החדש, וּבְשַׁבָּת מעביר האבל את קִרְעוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְאִם בָּא לְהַחֲלִיף בשבת, מַחֲלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְדין זה, שאם הוא מחליף את בגדיו בימות החול עליו לקרוע גם את הבגד החדש, היינו דַוְקָא אם הוא אבל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, אֲבָל עַל שְׁאָר קְרוֹבִים, אֲפִילּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה, בימות החול, מַחֲלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ, לפי שֶׁכָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ נעשה בִּשְׁעַת חִמּוּם, אֵינוֹ קֶרַע, וְאוֹתָם קְרָעִים אֵינָן מִתְאַחִין – אסור לתפור אותם לעולם.
מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין אבלות בשבת: אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בַּר תַּחְלִיפָא, אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, 'פח"ז', חוֹבָה לעשותם בשבת. 'נת"ר', רְשׁוּת. ומבארת הגמרא, פח"ז הם ראשי תיבות של שלשה דברים אלו, פְּרִיעַת הָרֹאשׁ – הסרת עיטוף הראש שהאבל נוהג בימות החול, חֲזָרַת הַקֶּרַע – העברת הקרע שבבגד למאחוריו, זְקִיפַת הַמִּטָּה – העמדתה על רגליה, שבימות החול כופה את מיטתו והופכה, ודברים אלו הם חוֹבָה בשבת, שאסור לאבל להשאר בעיטוף הראש או בקרע שבבגדיו מלפנים, או במיטה כפויה, משום שזו אבלות הניכרת לכל, ואסורה היא מפני כבוד השבת. ו'נת"ר' היינו נְעִילַת הַסַּנְדָּל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, ורְחִיצָה של ידיו ורגליו בְּחַמִּין שהתחממו בערב שבת, ודברים אלו הם רְשׁוּת בשבת, כיון שאינם ניכרים לכל, ודברים שבצינעא הם, ויכול לנהוג בהם כרצונו.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה שפְּרִיעַת הָרֹאשׁ הוא חוֹבָה, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין לוֹ מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו, שאז ניכרת האבלות, אֲבָל יֵשׁ לוֹ מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו, הרי מִנְעָלָיו מוֹכִיחִין עָלָיו שאינו נוהג אבלות בשבת, וְהָוְיָא פְּרִיעַת הָרֹאשׁ רְשׁוּת, כיון שאף אם ישאר בעטיפת הראש אין נראה שעושה כן מחמת אבלות, שהרי הולך הוא במנעלים ברגליו, שלא כדרך האבלים. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא, דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, כְּגוֹן כִּסּוּי הָרֹאשׁ, וּרְחִיצָה בְּחַמִּין, וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, נוֹהֵג בָּהֶן אבלות בְּצִנְעָה, ולכן יכול הוא להלך בתוך ביתו בעיטוף הראש, דְּאָמַר – שכך אמרו בגמרא, אַבַּיֵּי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף – אביי ראה את רב יוסף רבו בשבת שבתוך שבעת ימי אבלותו, דְּפָרִישׂ לֵיהּ סוּדָרָא אֲרֵישֵׁיהּ – שהיה סודר פרוס על ראשו, דרך עיטוף, וְקָא אָזֵיל וְאָתֵי בְּבֵיתֵיהּ – והיה הולך כך בביתו. אָמַר לֵיהּ – שאלו רבה, לֹא סָבַר לָהּ מַר – האם אין אדוני סובר דְאֵין לנהוג אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, הָכִי [-כך] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה נוֹהֵג, וההליכה בבית בעיטוף הראש נחשבת כדבר שבצינעא, ומותרת.
שנינו במשנה, 'רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת כְּשַׁבָּת כו' וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עצרת כרגלים'. פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו לענין הלכה, שעֲצֶרֶת כִּרְגָלִים, שמפסיקה את האבלות ואינה עולה למנין ימי האבלות, וכדעת חכמים במשנתנו. והטעם שאנו פוסקים כן, דְּאַמְרִינָן – שכך אמרו בגמרא, דָּרַשׁ רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן, עַל פִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה – בפתח בית הנשיא, אדם שמת לו מת בערב חג השבועות, כיון שהתאבל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת, כשנכנס יום טוב והתבטלה ממנו גזירת שבעה, הרי זה נחשב כאילו עברו שבעה ימים מתוך שלשים ימי האבלות, וַעֲצֶרֶת עצמה, כיון שיש לקרבנות החג תשלומים כל שבעה ימים, נחשב יום טוב של עצרת לבדו כשבעה ימים, הֲרֵי כָּאן יחד אַרְבָּעָה עָשָׂר יום, הנגרעים ממנין שלשים יום, ונוהג אבלות עוד ששה עשר יום בלבד. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מִנַּיִן לַעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה, שאם עלה לרגל ולא הקריב קרבנותיו בחג יכול הוא להקריבם כל ששת הימים שלאחר חג השבועות, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טז) 'בְּחַג הַמַּצוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת', מַקִּישׁ הכתוב את חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת, וכך יש ללמוד, מָה חַג הַמַּצוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה, שהרי יש לו את ימי חול המועד ושביעי של פסח, אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה.
שנינו במשנה, 'רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כִּרְגָלִים. וחכמים אומרים כו' יום הכפורים וראש השנה כשבת'. אָמַר רַב גִּידְּל בַּר מְנַשְׁיָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שגם ראש השנה ויום הכפורים מבטלים את האבלות, ואינם עולים למנין ימי האבלות, כשאר ימים טובים.
אַדְבְּרֵיהּ [-הנהיגו] רַב פַּפָּא לְרַב אַוְיָא סַבָּא, וְדָרַשׁ, אדם שמת לו מת והתאבל עליו יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הרי כשנכנס החג נחשב כאילו התאבל עליו שבעה ימים, ורֹאשׁ הַשָּׁנָה עצמו, שכיון שדינו כרגל נחשב הוא כשבעה ימים שיש בשאר רגלים, הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר יום, ומשלים לאחר ראש השנה רק ששה עשר יום לאבלות של שלשים.
אָמַר רָבִינָא, הִלְכָּךְ – כיון שאנו מחשיבים כל חג כשבעה ימים, אם התחיל האדם להתאבל על מתו יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הַחַג – לפני יום טוב ראשון של סוכות, וְחַג – ויום טוב ראשון עצמו עם ימי חול המועד, וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג – יום טוב של שמיני עצרת, הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְלֹא צָרִיךְ לְמִנְקַט – לשמור אבלות אַחַר הַחַג אֶלָּא תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבַד, כדי להשלים לשלשים, וּמִקְצָת יוֹם שְׁלֹשִׁים כְּכוּלּוֹ, נמצא שנוהג האדם אבלות רק בערב החג, שמונה ימים לאחר שמיני עצרת, ומקצת היום התשיעי [ואף על פי שהתבאר במשנה שרגל מבטל גזירת שלשים, ואם כן היה מקום לומר ששמיני עצרת יבטל את כל האבלות של שלשים, אין הדבר כן, לפי שלא אמרו שרגל מבטל גזרת שלשים אלא כשנהג מקצת זמן באבלות זו, אך כאן הרי נהג אבלות רק יום אחד קודם יום טוב ראשון, ומיד בטלה ממנו גזרת שבעה, ועדיין לא נהג כלל אבלות של שלשים (נמוקי יוסף)]. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
