שנינו במשנה, 'שמונה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזרת שלשים'. מבררת הגמרא, שְׁלֹשִׁים יוֹם אלו של אבלות קלה, שאסור להסתפר בהם, מְנָּא לָן – מנין למדו אותם חכמים, ומבארת, אָתְיָא – שיעור זמן זה נלמד בגזירה שוה של המילים 'פֶּרַע' 'פֶּרַע' מִנָּזִיר, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי בני אהרן, שהיו אבלים על אחיהם נדב ואביהו (ויקרא י ו) 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ', ומשמע שבסתם אבל פורע את ראשו, והיינו מגדל את שערותיו, וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, לגבי נזיר (במדבר ו ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ', מַה לְּהַלָּן – כשם ששם, לגבי נזיר, שיעור הזמן של נזירות הוא שְׁלֹשִׁים יום, אַף כָּאן, לגבי אבל, עליו לגדל את שערו שְׁלֹשִׁים יום.
מבררת הגמרא, וְהָתָם – ושם, לגבי נזיר, מְנָּא לָן – מנין לנו שהפסוק עוסק בנזיר שקיבל עליו נזירות של שלשים יום. מבארת הגמרא, אָמַר רַב מַתְנָה, סְתָם נְזִירוּת – אדם המקבל על עצמו 'נזירות' סתם, ואינו מפרש כמה זמן יהא נזיר, הרי הוא נזיר לשְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי טַעֲמָא – מנין יש ללמוד זאת, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי נזיר (שם) 'קָדֹשׁ יִהְיֶה', ו'יִהְיֶה', בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין הָווֹ – הגימטריא של תיבת יהיה היא שלשים.
מבררת הגמרא, וּמִנַּיִן לָאֲבֵלוּת – עיקר האבלות, שֶׁהוּא שִׁבְעָה ימים, דִּכְתִיב – שנאמר בנבואת עמוס (ח י) על גלות ישראל 'וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל', ומכך שנקט הנביא את ה'חג' וה'אֵבֶל' כדבר והיפוכו, יש ללמוד, מָה חַג שִׁבְעָה ימים, אַף אֲבֵלוּת שִׁבְעָה.
תמהה הגמרא, מנין לנו לדמות את האבל לחג הסוכות או חג הפסח שהם אכן שבעה ימים, וְאֵימָא – שמא נאמר שהאבל הוא כַּעֲצֶרֶת – כחג השבועות, דְּחַד יוֹמָא הוּא – שזהו יום אחד בלבד. מתרצת הגמרא, הַהוּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – אכן יש לדרוש מפסוק זה שיש גם אבלות הנמשכת יום אחד בלבד, והיינו לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, מִנַּיִן לִשְׁמוּעָה רְחוֹקָה – השומע שמת אחד מקרוביו זמן רב לאחר המיתה עצמה, שֶׁאבלות זו אֵינָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד, דִּכְתִיב 'וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל', וְאַשְׁכְּחָן עֲצֶרֶת דְּאִיקְּרֵי חַג – ומצאנו בתורה שגם שבועות נקרא 'חג', שנאמר 'וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת' (דברים טז טז), וְחַד יוֹמָא הוּא – ואין זה אלא יום אחד, נמצא שפסוק זה מלמד גם את דין האבלות הרגילה, שהיא שבעה ימים, כחג הסוכות וחג הפסח. וגם את דין אבלות על שמועה רחוקה, שהיא יום אחד, כמו חג השבועות.
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של אבלות על שמועה רחוקה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁמוּעָה קְרוֹבָה – אדם השומע שמת אחד מקרוביו סמוך לזמן מיתתו, נוֹהֶגֶת אבלותו שִׁבְעָה ימים של אבלות חמורה, וּשְׁלֹשִׁים יום של אבלות קלה. וּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה – השומע שמת קרובו זמן רב לאחר המיתה עצמה, אבלותו אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד. מבררת הברייתא, אֵיזוֹ הִיא שמועה רְחוֹקָה וְאֵיזוֹ הִיא שמועה קְרוֹבָה, 'קְרוֹבָה' היינו בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יום למיתה, וּ'רְחוֹקָה' היינו אם שמע זאת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַת [-בין] שְׁמוּעָה רְחוֹקָה, וְאַחַת [-ובין] שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יָחִיד מֵיקֵל וְרַבִּים מַחְמִירִין, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִירִין, חוּץ מִמחלוקת זּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מֵיקֵל וַחֲכָמִים מַחְמִירִין, הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שאין אבלות על שמועה רחוקה נוהגת אלא יום אחד בלבד. והטעם שאנו פוסקים כן, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּכל מחלוקת השייכת לאֵבֶל.
מביאה הגמרא מעשה על 'שמועה רחוקה': רַב, בַּר אֲחוּהָּ דְרַבִּי חִיָּיא – היה בן אחיו של רבי חייא, דְּהוּא בַּר אֲחָתֵיהּ דְרַבִּי חִיָּיא – והיה גם בן אחותו של רבי חייא [כיון שאביו של רב היה אחיו של רבי חייא מאביו, ונשא את אחות רבי חייא מאמו], סְלִיק לְהָתָם – עלה רב מבבל לארץ ישראל, אָמַר לֵיהּ – שאל אותו רבי חייא, אַבָּא קַיָּים – האם אביך עדיין חי. וכיון שלא רצה רב לבשר בשורה רעה, לא השיב על שאלתו, אלא אָמַר לֵיהּ רב לרבי חייא בתמיהה, האם אִימָּא קַיֶּימֶת, כלומר, עד שאתה שואל אותי על אבי, שהוא אחיך, שאל אותי על אימי, שגם היא אחותך. אָמַר לֵיהּ – שאל אותו רבי חייא, האם אכן אִימָּא [-אמך] קַיֶּימֶת. וכיון שגם היא כבר מתה ולא רצה רב לומר זאת, אָמַר לֵיהּ בתמיהה, האם אַבָּא קַיָּים, כלומר, הרי עדיין לא השבתי לך על שאלתך הראשונה, האם אבי קיים. ומתוך כך שלא השיב רב על שאלותיו, הבין רבי חייא ששניהם כבר מתו. אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ – אמר רבי חייא לשמשו, חֲלוֹץ לִי מִנְעָלַי, דרך אבלות, וְהוֹלֵךְ אַחֲרַי כֵּלַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָּהּ תְּלַת – יש ללמוד ממעשה זה שלשה דינים, ומפרטת אותם הגמרא, שְׁמַע מִינָּהּ, אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, ולכן אמר לשמשו שיחלוץ את מנעליו. וּשְׁמַע מִינָּהּ, שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד, ולכן לא נהג אבלות אלא באותו יום, ושְׁמַע מִינָּהּ, מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, ולכן מיד לאחר שחלץ את מנעליו אמר לו שיוליך את כליו לבית המרחץ, כיון שבשעה קלה כבר יצא ידי חובת אבלות, ולכן היה מותר ברחיצה.
הגמרא מביאה דין נוסף בענין שמועה רחוקה: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, שָׁמַע האדם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בָּרֶגֶל, והרי אין מתאבלים ברגל עצמו, וּלְמוֹצָאֵי הָרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה – ועד שעברו ימי החג כבר נעשית השמועה 'רחוקה' לפי שעברו שלשים יום מהמיתה, עוֹלֶה לוֹ – נחשב לו זמן הרגל כאילו לא שמע בו כלום, אלא רק לאחריו, וְדינו ככל שומע שמועה רחוקה, שאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד.
תָּנֵי – וכעין זה שנה רַבִּי אָדָא דְּמִן קֵסָרִי [-מהעיר קסרי], קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, שָׁמַע האדם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת על מיתת קרובו, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נַעֲשֵׂית לוֹ שמועה רְחוֹקָה, כיון שבשבת נשלמו שלשים יום, עוֹלָה לוֹ השבת להחשב כאילו לא שמע בה כלום, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אבלות אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, כדין השומע שמועה רחוקה.
וְכָתַב בַּעַל הֲלָכוֹת גדולות, שֶׁאִם שָׁמַע שְׁמוּעָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים למיתה, שֶׁנּוֹהֵג 'שִׁבְעָה' וּ'שְׁלֹשִׁים' כְּמו השׁוֹמֵעַ בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה, וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָותֵיהּ – ומסתבר כדבריו, שהרי כל זמן שלא עברו שלשים יום מהמיתה, הרי זו שמועה קרובה, שנוהגים בה דיני אבלות. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שחולק ואומר, דִּשְׁמוּעָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, דינה כִּשְׁמוּעָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְאִיתְּלוֹ – ואותם הסוברים כן תלו את טעמם בְּהַהִיא דְּאַמְרִינָן – בדין זה שאמרנו בְּמסכת בְּכוֹרוֹת בְּפֶרֶק יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה (מט.), אָמַר רַב אַשִׁי, הַכֹּל מוֹדִים לְעִנְיַן אֲבֵלוּת, דְּיוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל. וְקָא סָבְרֵי – ואותם שאמרו כן סברו דְּ'יוֹם שֶׁלְּפָנָיו' שאמר רב אשי בבכורות, כְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים הוּא, וְגַמְרִינָן מִינָהּ לְיוֹם שְׁמוּעָה – ולמדו מכך את דין השומע שמועה ביום שלשים עצמו, שדינו כשומע ביום שלשים ואחד, שזו שמועה רחוקה.
דוחה הרי"ף את ראייתם: וְהָא טָעוּתָא רַבְּתָא הִיא – וטעות גדולה היא זו, וְהַאי דְּאַמְרִינָן בִּבְכוֹרוֹת – ומה שאמר רב אשי בבכורות אינו שייך לענין שמועה כלל, אלא לְעִנְיַן נֵפֶל הוּא, דְּאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל ולד שֶׁשָּׁהָה בחיים שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם, אֵינוֹ נֵפֶל, ואם מת מתאבלים עליו, וְקָאֲמַר – ועל דין זה אמר רַב אַשִׁי, שֶׁאִם מֵת הַוָּלָד בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים עצמו, הרי זה כְּאִלּו מֵת בְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו, שֶׁהוּא עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה, כְּלוֹמַר, כְּנֵפֶל הוּא חָשׁוּב, וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עָלָיו. מוכיח הרי"ף שזהו הפירוש בדברי רב אשי בבכורות, וּרְאָיָה לַדָּבָר, דְּהָא גַּמְרִינָן לָהּ – שהרי למד רב אשי דין זה מִדְּאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל, וּשְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכך, דִּלְקוּלָּא אָמַר רַב אַשִׁי דין זה, שהַכֹּל מוֹדִים לְעִנְיַן אֲבֵילוּת דְּיוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו דָּמִי, דְּאַלְמָא – ומוכח מכך, דלֹא מִיחַיֵּיב עֲלֵיהּ אֲבֵלוּת – שאינו חייב באבלות, הִלְכָּךְ לֹא מָצֵית לְמֵימָר – ולכן אי אפשר לפרש את לשון רב אשי באומרו 'כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו' אֶלָּא כְּיוֹם עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה, וְאִי הָכִי – ואם כן, שכוונת רב אשי לומר שיום שלשים הוא כיום עשרים ותשעה, הֵיכִי גַּמְרִינָן לָהּ מִינָהּ – כיצד ניתן ללמוד מדברי רב אשי דְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְעִנְיַן שְׁמוּעָה כְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד הוא. אֶלָּא וַדַּאי טָעוּת הוּא בִּידֵי הָאוֹמֵר כָּךְ, וְאֵינוֹ – אין פירוש דברי הגמרא אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּעַל הֲלָכוֹת, דְּיוֹם שְׁלֹשִׁים כְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים הוּא, וְהָוְיָא לָהּ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה.
