שיעור 290, ספר תהילים, פרק סו, א-ב

(א) לַ֭מְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵֽ֝אלֹהִ֗ים כָּל־הָאָֽרֶץ׃

(ב) זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד־שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ׃

פרק סו

מזמור זה התחבר על ידי מנשה מלך יהודה, שבתחילה עבד עבודה זרה והרבה מאד לחטוא ולהרשיע, ואחר כך הביא עליו ה' את שרי מלך אשור שלכדו אותו והביאו אותו לבבל, ובראותו שם שלא הועילו לו כל האלילים שקרא להם להצילו, התפלל לה', וה' קיבל את תפילתו והשיבו לירושלים למלכותו, ואז חזר בתשובה והקריב לה' זבחי שלמים ותודה, ולימד את כל אנשי מלכות יהודה לעבוד את ה' כראוי. ומזמור זה מחולק לארבעה חלקים, א. (פסוקים א'-ד') יתאר את הנהגת ה' הכללית, בדרכי הטבע. ב. (פסוקים ה'-ז') יזכיר את ההנהגה הניסית של ה' בעולם. ג. (פסוקים ח'-ט"ו) יתאר לאומות העולם את הניסים שאירעו לו, עד שניצל מיד מלך אשור ושריו. ד. (פסוקים ט"ז-כ') יאמר לישראל שיקבלו עליהם את מלכות ה', שהוא לבדו מלך כל הארץ:

(א) לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים תרועה של קבלת עול מלכותו, כדרך שמריעים בעת הכתרת המלך, כָּל הָאָרֶץ, כי הוא המלך האמיתי של כל יושבי הארץ.

(ב) זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ, שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ, כי כבוד ה' ותהילתו מחויבים מצד השכל וההבנה, כי הדעת מכריחה שיש בורא לעולם שהוא סיבת כל הסיבות, וראוי הוא לכבוד.