418. נקימה ונטירה (ב)

וְהִנֵּה עָשׂוּי הָאָדָם לַחְשֹׁב, שֶׁאָמְנָם יָכוֹל הוּא לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִנְקֹם בַּחֲבֵרוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא לִנְטוֹר בַּלֵּב וְשֶׁלֹּא לִשְׂמוֹחַ בַּלֵּב לְאֵיד אוֹיְבוֹ מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ, הוּא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, וְאָמוֹר יֹאמַר הָאָדָם שֶׁרְאוּיָה מִצְוָה זוֹ רַק לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת. אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הַדָּבָר כֵּן, כִּי מֵאַחַר שֶּׁצִּוָּנוּ עָלֶיהָ יוֹצְרֵנוּ, בְּוַדַּאי שֶׁיָּכוֹל נוּכַל לְקַיְּמָהּ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהַמַּשְׂכִּיל בַּדָּבָר יִמְצָא טוּב טַעַם לְמִצְוָה זוֹ, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן הָחַי אֶל לִבּוֹ וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי מִפִּי עֶלְיוֹן תֵּצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב הַבָּאוֹת עַל הָאָדָם, בֵּין בִּידֵי שָׁמַיִם בֵּין בִּידֵי אָדָם, וְאֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לְהָרֵעַ אוֹ לְהֵיטִיב עִמּוֹ אֲפִילוּ כְּדֵי שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹ לְכַבְּדוֹ אוֹ לְזַלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ וְכַדּוֹמֶה, בִּלְתִּי גְּזֵרַת שָׁמַיִם, וְאֵין אָדָם נוֹקֵף (-מְקַבֵּל מַכָּה בְּ)אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹזְרִים עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם, וּמְגַלְגְּלִים זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, נִמְצָא שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ רָעָה, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ בֵּין בִּכְבוֹדוֹ, עוֹשֶׂה כֵּן בִּשְׁלִיחוּת ה'. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה קָבוּעַ דָבָר זֶה בְּלִבּוֹ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּמַסְמְרִים, לְבָבוֹ יָבִין שֶׁאֵין לְהַאֲשִׁים אֶת חֲבֵרוֹ, וּכְמַאֲמַר דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל", וְסוֹפוֹ שֶׁיִּטּוֹל אֶת עוֹנְשׁוֹ מִיַּד ה'. וּלְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל הָאָדָם שֶׁה' יַחְזִיר אֶת כָּל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, וְשֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל חוֹבָה עַל יָדוֹ, וּבִנְפֹל אוֹיְבוֹ אַל יִשְׂמַח, שֶׁהֲרֵי אֲפִילוּ בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בְּצַעַר – שְׁכִינָה מִצְטַעֶרֶת עִמָּם.