שנינו במשנה, 'וְאֵין מוֹלִיכִין מאכלים לְבֵית הָאָבֵל וכו' לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון, אלא בסלים'. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, בָּרִאשׁוֹנָה – בתחילה, הָיוּ מוֹלִיכִין את סעודת ההבראה לְבֵית הָאָבֵל כל אחד לפי עושרו, לאבלים עֲשִׁירִים היו מוליכים בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, ולאבלים עֲנִיִּים היו מוליכים בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְבִיאִין בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִין בְּבֵית הָאָבֵל, עֲשִׁירִים בְּכלים יקרים של זְכוּכִית לְבָנָה, ועֲנִיִּים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מַשְׁקִין בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים שמתו, כדי להרבות את ההספד, לומר, פלוני שפניו יפות ושמנות, הולך למקום רימה ותולעה, וּמְכַסִּין פְּנֵי עֲנִיִּים, כיון שֶׁהָיוּ פְּנֵיהֶם מַשְׁחִירִים בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת, וְהָיוּ העֲנִיִּים החיים מִתְבַּיְּישִׁין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מְכַסִּין פְּנֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹצִיאִין את הָעֲשִׁירִים שמתו בְּדַרְגָּשׁ – מיטה של עור, וַעֲנִיִּים שמתו היו מוציאים אותם בִּכְלִיבָה – כמין כלוב של תרנגולים, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיבָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה יְצִיאָתוֹ שֶׁל מֵת – הוצאות הממון על המת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יותר מִמִּיתָתוֹ, כיון שהיו קוברים את המתים בתכריכים יקרים מאד, עַד שֶׁהָיוּ העניים מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין, כדי שהציבור יטפל בקבורתו, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן – ציוה שיקברו אותו בבגדי פשתן זולים, וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פָּפָּא, וְהָאִידְּנָא נָהוּג עָלְמָא – ובזמנינו נוהגים הכל לקבור את המת אֲפִילּוּ בְּצַרְדָא בַּר זוּזָא – בבגד ששוויו זוז אחד בלבד.
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת סנהדרין בענין חיוב קבורת המת: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין (סנהדרין מו.), לאחר שהתבאר שם חיוב קבורה למי שנהרג בבית דין, שנאמר (דברים כא כג) 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא', וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ – לא רק לגבי חייבי מיתות נאמרה מצוות קבורה, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ – משהה אותו לילה שלם ואינו קוברו מיד, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה זה של 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ'. אבל אם הֵלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, כגון שהשהה את קבורתו כדי לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, מִנַּיִן לְכל אדם שמֵלִין אֶת מֵתוֹ, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, ואין אומרים שאיסור זה נאמר רק לגבי מי שהתחייב מיתה בבית דין, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק לשון 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע כפלה התורה את לשונה וכתבה גם 'תִּקְבְּרֶנּוּ', מִכָּאן יש ללמוד לְכל מֵלִין אֶת מֵתוֹ, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.
הגמרא (בסנהדרין שם מח.) דנה בענין איסור הנאה מתכריכי המת והדומה להם: וְגַרְסִינָן הָתָם, הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ של המת מְזָרְקִין לוֹ כֵּלִים [-בגדים] על מיטתו, מתוך צער, מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן משם, שלא ייאסרו בהנאה, ומשום השבת אבידה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן אמרו שניתן להציל את הכלים הללו, כשֶׁלֹּא נָגְעוּ הכלים בַּמִּטָּה של המת, אֲבָל אם כבר נָגְעוּ בַּמִּטָּה, אֲסוּרִין בהנאה. וְדַוְקָא באופן דְּנָגְעוּ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּו, מִשּׁוּם דְּאם נתיר אותה ואת הכלים הנוגעים בה בהנאה, מִיחַלְּפָא – עשויים לטעות ולהחליף זאת בְּתַכְרִיכִין שֶׁל מֵת, ולהתיר גם אותם, ובאמת התכריכים אסורים בהנאה מעיקר הדין, ולכן גזרו איסור הנאה גם על המיטה הנקברת עמו ועל הכלים הנוגעים בה, אבל מיטה שאינה נקברת עימו אינה נאסרת בהנאה, והכלים הנזרקים עליה ונוגעים בה אינם נאסרים.
וְתַנְיָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי (מסכת שמחות פ"ט הכ"ג) כָּל הַמַּצִּיל כֵּלִים מִן הַמֵּת, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַמֵּתִים, כיון שזכה המת בכלים אלו שייקברו עימו, והנוטלן נחשב כאילו גוזלו, וְיֵשׁ מַצִּילִין – יש אופנים שמותר להציל, וְיֵשׁ אופנים שאֵין מַצִּילִין, מַה שֶּׁלֹּא הִגִּיעַ לָאָרוֹן, מַצִּיל. מִשֶּׁהִגִּיעַ לָאָרוֹן, נאסר בהנאה ואֵין מַצִּילִין, אֲבָל מְלַמְּדִים אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹבְלָן – שלא ישחית את הכלים להשליכם על המת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, כָּל הַמַּרְבֶּה להשליך כֵּלִים עַל הַמֵּת, עוֹבֵר בְּבַל תַּשְׁחִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי (יְהוּדָה בְּרַבִּי) אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מְנַוְּולוֹ, כיון שהבגדים נרקבים ומרבים על המת רפש וטיט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְבֶּה עָלָיו אֶת הָרִמָּה, כיון שהעש אוכל את הבגדים, ונוסף על הרימה היוצאת מבשר המת עצמו. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כְּסוּת הַיּוֹרֶדֶת עִם הַמֵּת לַשְׁאוֹל, שנקבר בה, הִיא בָּאָה עִמּו לֶעָתִיד לָבֹא כשיקום בתחיית המתים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח יד) 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ', כלומר, 'חותמו', תבניתו של האדם, מתהפכת לאחר מותו כמו חומר וטיט, ובתחיית המתים יתייצב ויקום בלבושו. ולכן העושה למת תכריכים נאים וחשובים, ניכר בו שהוא מאמין בתחיית המתים, ותבא עליו ברכה.
וְגַרְסִינָן בְּסוֹף כְּתוּבוֹת (קיא:), אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, עֲתִידִין הַצַּדִּיקִים שֶׁיַּעַמְדוּ לתחיית המתים בִּלְבוּשֵׁיהֶן, ויש ללמוד זאת בקַל וָחֹמֶר מֵחִטָּה, וּמַה חִטָּה שֶׁנִּקְבֶּרֶת באדמה עֲרוּמָה, יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, עטופה במוץ ותבן וכדומה, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִין בִּלְבוּשֵׁיהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שיעמדו לעתיד לבוא בלבושיהם.
