יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 41, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

הרי"ף מביא עתה את דרך ההנהגה עם הגוסס: תַּנְיָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי (מסכת שמחות פ"א הלכות א-ה), הַגּוֹסֵס, הֲרֵי הוּא כְּחַי לְכָל דָּבָר, ויכול לגרש את אשתו ולתת מתנה מנכסיו, וכהן רשאי להכנס לביתו, ואין נוהגים בו שום הנהגה שרגילים לעשות למת, אֵין קוֹשְׁרִין את לְחָיָיו [כדרך שעושים למת, כדי שלא יתנפחו], וְאֵין פּוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו, וְאֵין מַנִּיחִין כְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי מֵיקָר [-כלים מקררים אחרים] עַל טַבּוּרוֹ, שלא יתנפח גופו, עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר בקהלת (יב ו) בפסוקים העוסקים במותו של האדם 'עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף', וזה משל לחוט השדרה שהוא לבן ככסף, ובהמשך הפסוק נאמר 'וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ', ופירש רש"י (שבת קנא: ד"ה ואף) 'שכריסו של מת ניפחת ונבקעת', והדרך להניח עליו כלים שיקררו את גופו שלא יתנפח, ודבר זה אין עושים לגוסס, עד שעה שימות (בנין יהושע). וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַדִּיחִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַטִּילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל, וְלֹא עַל גַּבֵּי הַמֶּלַח, עַד שֶׁיָּמוּת. וְאֵין מְעַמְּצִין אֶת עֵינָיו בשעה שהוא גוסס, וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, כיון שיתכן שבנגיעה זו ימות, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנֵר הַמְטַפְטֵף ועומד לכבות, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ אָדָם מִיָּד נִכְבֶּה. וְאֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין מנעלים, וְלֹא מַסְפִּידִין עָלָיו, וְאֵין מַכְנִיסִין עִמּו אָרוֹן בַּבַּיִת כדי שלא להבעית אותו, עַד שֶׁיָּמוּת.

הגמרא מביאה הנהגת דרך ארץ לאבל: אָמַר רַב פַּפָּא, תַּנְיָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי, אָבֵל לֹא יַנִּיחַ תִּינוֹק בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, שֶׁמָּא יְבִיאֶנּוּ התינוק לִידֵי שְׂחוֹק, כדרך התינוקות, וְנִמְצָא מִתְגַּנֶּה עַל הַבְּרִיּוֹת, שהוא שוחק בימי אבלותו, ואינו מתאבל כראוי על המת.

שנינו במשנה, 'וְאֵין מַבְרִין בחול המועד אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת'. מביאה הגמרא ברייתא בענין אופן ההבראה בכל ימות השנה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַהוֹלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל, אִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בּוֹ – אם היה המנחם אוהבו ורגיל עמו, ואינו מקפיד על כך שיושיבוהו על הקרקע עם האבל, יַבְרוּהוּ כשהמנחמים יושבים גם הם עַל מִטּוֹת כְּפוּיוֹת, וְאִם לָאו, שאינו רגיל עמו כל כך, ויש חשש שיראה בכך המנחם סימן רע לעצמו שמושיבים אותו על הקרקע, יַבְרוּהוּ עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, ובאופן זה גם האבל וגם המברה יושבים על מיטות זקופות.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לסחורה, ושמע בדרכו שמת אחד מקרוביו, אִם יָכוֹל לְמַעֵט בְּעִסְקוֹ, שלא לעשות שום עסק באותה העיר, יְמַעֵט. וְאִם לָאו – אם אינו יכול למעט, כיון שאם לא יקנה עתה את צרכיו לא ימצא מקום אחר לקנותם, יְגַלְגֵּל עִמָּהֶם, כְּלוֹמַר, יִקְנֶה כָּל צָרְכֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן צָרְכֵי חַיֵּי נֶפֶשׁ.

הגמרא מביאה כמה ברייתות בענין כפיית המיטה לאבל: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מֵאֵימָתַי כּוֹפִין אֶת הַמִּטּוֹת בבית האבל, מִשֶּׁיֵּצֵא המת מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, ומאותה שעה נוהגים גם שאר עניני אבלות, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל – משעה שיניחו את האבן הגדולה על פי הקבר. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן שהלכה היא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְאֵין אֲבֵילוּת נוהגת אֶלָּא מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל, ולכן רק מאותה שעה כופים את המטות ונוהגים שאר עניני אבלות.

ברייתא נוספת: תָּנוּ רַבָּנָן, מֵאֵימָתַי זוֹקְפִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לכבוד השבת, שאין אבלות נוהגת בה, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – משעת מנחה קטנה והלאה. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְאַף עַל פִּי כֵן – הגם שהותר לזקוף את המיטה לכבוד השבת קודם כניסתה, לֹא יֵשֵׁב עָלֶיהָ האבל עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, ותיכנס השבת. וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד של אבלות, חוֹזֵר וְכוֹפֶה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַכּוֹפֶה אֶת מִטָּתוֹ, לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבָד הוּא כּוֹפֶה, אֶלָּא כָּל הַמִּטּוֹת של בני הבית שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא כּוֹפֶה, וַאֲפִילּוּ היו לו עֶשֶׂר מִטּוֹת בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת – עשרה בתים, והוא ישן כל פעם במקום אחר, אף על פי שמיטתו העיקרית בבית המת, מכל מקום כּוֹפֶה אֶת כּוּלָּן. וַאֲפִילּוּ היו חֲמִשָׁה אַחִין, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וכל אחד מהאחים נמצא בביתו, כּוּלָּן כּוֹפִין מִטּוֹתֵיהֶן, כיון שכפיית המטה אינה מחמת השהייה בבית המת, אלא מדיני האבלות היא. וְאִם הָיְתָה מִטָּה שאינה עשויה לשכיבה, אלא מְיוּחֶדֶת לְכֵלִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. דַּרְגָּשׁ – מיטה של עור, ואם יכפה אותה ינזק העור מלחלוחית הארץ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, אֶלָּא זוֹקְפוֹ על צידו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, דַּרְגָּשׁ, מַתִּיר אֶת קַרְבִּיטָיו – את הלולאות הקושרות את מצע העור לעמודי המטה, וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ – עמודים גבוהים יוֹצְאִין מִמֶּנָּה [ופורשים סדין על אותם עמודים כדי להגן מהזבובים], ומחמת כן אי אפשר להופכה, זוֹקְפָהּ על צידה, וְדַיּוֹ.

תָּנוּ רַבָּנָן, הָיָה האבל יָשֵׁן עַל גַּבֵּי לוח המִטָּה, ללא מצעים, או עַל גַּבֵּי כִּסֵא, או עַל גַּבֵּי אוּדְיָינִי [-קערה], גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן – ויתר על כן אָמְרוּ, אֲפִילּוּ היה ישן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בביאור דברי הברייתא, שלא יצא ידי חובתו כיון שֶׁלֹּא קִיֵּים חיוב כְּפִיַּית הַמִּטָּה. [אמנם נחלקו הראשונים האם חייב האבל לישון דוקא על מיטה כפויה (רמב"ם), או שלאחר שכפה את מיטתו רשאי לישן על גבי כסא או על הארץ (ראב"ד)].

בברייתא הבאה יבואר שיש מלאכות שמותר לעשות בבית האבל: תָּנוּ רַבָּנָן, מְכַבְּדִין – מטאטאים וּמַרְבִּיצִין – שוטפים במים בְּתוֹךְ בֵּית הָאָבֵל, וּמְדִיחִין קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת [-כדים] וּצְלוֹחִיוֹת [-בקבוקים], וְאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר – בשמים הנשרפים על גבי גחלים לריח טוב, וְלֹא אֶת הַבְּשָׂמִים, בְּבֵית הָאָבֵל, כיון שאין זה זמן הראוי להתענג בתענוגים.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?