שיעור 307, ספר תהילים, פרק סט, א-ד

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד׃

(ב) הֽוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ׃

(ג) טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָֽעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַֽעֲמַקֵּי־מַ֗֝יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי׃

(ד) יָגַ֣עְתִּי בְקָרְאִי֮ נִחַ֪ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵֽאלֹהָֽי׃

פרק סט

מזמור זה אמר דוד בבורחו מפני אבשלום (אמנם מליצת הדברים מתאימה גם לזמן הגלות):

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד.

(ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים ממרידת אבשלום ואנשיו, כִּי כבר בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, והסכנה גדולה מאד.

(ג) ומתאר את הסכנה מצד שלשה ענינים, א. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה, שזהו מקום טיט שהרגלים נדבקות בו, וְאֵין מָעֳמָד – אין מקום חזק לעמוד בו, כי הטיט עמוק מאד. ב. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם, כי המים עצמם עמוקים מאד. ג. וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי – הגלים סוערים ורודפים להטביעני בהם. כי מקומו בירושלים כבר נעשה כמעיין נרפש מחמת המרידה, ואויביו מרובים מאד, וסערת המרד דחתה אותו מירושלים לברוח אל המדבר.

(ד) ובטובעי במים הזידונים הללו יָגַעְתִּי בְקָרְאִי לעזרה עד אשר נִחַר גְּרוֹנִי, ואין שומע, וגם בציפייתי לעזרה משמים, כָּלוּ עֵינַי מרוב שאני מְיַחֵל לֵאלֹהָי.