מסכת שבת, פרק א, שיעור 8

לפני שתבאר הברייתא את מהותה של ה'כרמלית' שהוזכרה, מבארת תחילה הברייתא את הדין בשתי הרשויות הראשונות: וְאֵין מוֹצִיאִין בשבת מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, האמורה בברייתא, לִרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ, האמורה גם היא בברייתא. וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס עבר על איסור דאורייתא, ובְשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד ללא עדים או ללא התראה עָנוּשׁ כָּרֵת, בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, נִסְקַל.

אֲבָל יָם, וּבִקְעָה – מקום גדול שיש בו הרבה שדות, ואינו מקום הילוך רבים, וְאִצְטְוָנִית – מקום שלפני החנויות שיושבים בו הסוחרים, ואף הוא אינו מקום הילוך הרבים, וְ'כַּרְמְלִית', וזהו כינוי לכל אותן מקומות [ולהלן יבואר מדוע נמנה בפני עצמו, אף שגם ים ובקעה ואיסטוונית הם 'כרמלית'], אֵינָן לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים גמורה וְלֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד גמורה, וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּתוֹכָן – אסור מדברי חכמים לטלטל בהן יותר מארבע אמות, כרשות הרבים, וגזרו כן כיון שהם דומים במקצת לרשות הרבים, שמא יבואו לטלטל אף ברשות הרבים, וְאִם נָשָׂא וְנָתַן – העביר בהן ארבע אמות, פָּטוּר, כיון שאין זו רשות הרבים מן התורה, וְאֵין מוֹצִיאִין מִתּוֹכָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָן. וְאֵין מַכְנִיסִין מִתּוֹכָן לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְלֹא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָן, כיון שהחמירו חכמים להחשיב מקום זה גם כרשות היחיד וגם כרשות הרבים, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס לרשות הרבים או לרשות היחיד, פָּטוּר, לפי שאין גדרי דין אלו מן התורה, אלא מדברי חכמים.

עד עתה הביאה הברייתא דין מקומות שמן התורה הם מקום פטור, ומדרבנן החשיבום כ'כרמלית', עתה מביאה הברייתא מקומות דמן התורה דינם כרשות היחיד, וחכמים החשיבום ככרמלית: חֲצֵרוֹת שֶׁל רַבִּים – המשותפות לבתים רבים, וּמָבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָשִׁין – שאינם פתוחים משני צידיהם, וכיון שיש להם שלשה מחיצות נחשבים הם כרשות היחיד, מכל מקום הצריכו חכמים לעשות 'עירובי חצירות' בחצר ו'שיתופי מבואות' במבוי, ולכן, אם עֵירְבוּ כל בתי החצר יחד, על ידי פת השייכת לכולם ומונחת באחד הבתים, והשתתפו כל החצירות במבוי, מֻתָּרִין לטלטל מהבתים לחצר או למבוי, ולהפך, אך אם לֹא עֵירְבוּ, אֲסוּרִין. והטעם לתקנה זו, לפי שהחצר והמבוי דומים קצת לרשות הרבים בכך שהם משותפים לכל השכנים, ועשו חכמים סייג והרחקה לאיסור התורה, והחשיבו מקומות אלו כ'כרמלית', ואסרו אף לטלטל מרשות היחיד לחצר או למבוי. אמנם כשעושים עירוב חצירות הרי זה כאילו כל החצר היא רשות היחיד אחת, ויש היכר וחילוק בינה לבין רשות הרבים.

מבארת הברייתא עתה את גדרו של 'מקום פטור': אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִסְקֻפָּה – מקום ששטחו קטן מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וגבוה יותר משלשה טפחים, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שברשות היחיד, וְנוֹתֵן לוֹ. וְנוטל מִן הֶעָנִי העומד ברשות הרבים, וְנוֹתֵן לוֹ, כיון שמקום זה אינו חשוב להיות רשות בפני עצמו, וממילא אין איסור לטלטל ממנו לרשות אחרת או להפך, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יעמוד אדם על איסקופה זו ויִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת שברשות היחיד וְיִתֵּן לֶעָנִי שברשות הרבים, וְכן לא יטול מֵעָנִי שברשות הרבים וְיִתֵּן לְבַעַל הַבַּיִת שברשות היחיד, כיון שבכך הוא מזלזל באיסורי שבת, לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וגזרו בזה איסור מחשש שיבא להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים ללא מעבר דרך 'מקום פטור'. וּמכל מקום אִם עבר ונָטַל מזה וְנָתַן לזה, שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִין, שהרי מעיקר דין התורה אין בכך איסור [נקטה הברייתא 'עני' ו'בעל הבית' על דרך שנקטה משנתנו בתחילת הפרק דוגמאות אלו].