מסכת שבת, פרק א, שיעור 7
כפי שהתבאר, איסור 'הוצאה' מן התורה הוא ב'עקירה' מרשות אחת ו'הנחה' ברשות אחרת, כגון מרשות היחיד לרשות הרבים. הסוגיא שלפנינו דנה באופן שבין העקירה להנחה עבר האדם עם החפץ שבידו דרך מקום שאינו רשות הרבים ואינו רשות היחיד, והוא הנקרא 'כרמלית', שאין חייבים על עקירה ממנו ולא על הנחה בו.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמּוֹצִיא חפץ מֵחֲנוּת, שהיא רשות היחיד, לִפְלַטְיָא, שהיא רשות הרבים, דֶּרֶךְ סְטָיו – מקום ישיבת הסוחרים והנחת הסחורות, ודין מקום זה כ'כרמלית', שהאיסור להוציא ולהכניס אליו מרשות היחיד או מרשות הרבים הוא מדרבנן, ולא עמד האדם באותו סטיו, שאם היה עומד היה נחשב כאילו הניח את החפץ וחזר ועקרו, וכמו שהתבאר שעקירת גופו נחשבת כעקירת החפץ, אלא עקר את עצמו מהחנות ועמד רק כשהגיע לפלטיא, בלא לעמוד בסטיו, חַיָּיב, שהרי עקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים, ואף שעבר דרך כרמלית כיון שלא עמד בה. וּבֶן עַזַּאי פּוֹטֵר, דְּקָסָבַר – כיון שהוא סובר שמְהַלֵּךְ כְּעוֹמֵד דָּמִי – אדם המהלך נחשב בכל פסיעה ופסיעה כאילו עמד וחזר ועקר את גופו, וממילא גם החפצים שבידו כמו שהונחו וחזרו ונעקרו בכל פסיעה, ונמצא שנחשב אותו אדם כמו שעקר מהחנות והניח בסטיו [תוך כדי הליכתו], ובפסיעתו האחרונה שבסטיו עקר את החפץ מהסטיו והניחו ברשות הרבים, והעוקר מכרמלית או מניח בכרמלית, פטור.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מוֹדֶה בֶּן עַזַּאי בְּזוֹרֵק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית, שחייב, ואף ששהה החפץ באויר הכרמלית אין הוא נחשב כ'מונח' בה, ורק באדם המהלך סובר בן עזאי שכל פסיעה ופסיעה נחשבת כהנחה ועקירה.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, הַמּוֹצִיא חפץ מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו, אֶחָד הַמּוֹצִיא מחנות לפלטיא, וְאֶחָד הַמַּכְנִיס מפלטיא לחנות דרך סטיו, וְאֶחָד הַמּוֹשִׁיט מחנות לפלטיא דרך סטיו, וְאֶחָד הַזּוֹרֵק מחנות לפלטיא דרך סטיו, חַיָּיב. וּבֶן עַזַּאי אוֹמֵר, הַמַּכְנִיס וְהַמּוֹצִיא דרך הליכתו, פָּטוּר, כיון שבהליכתו בסטיו נחשבת כל פסיעה כהנחה ועקירה מחודשת, וְהַזּוֹרֵק וְהַמוֹשִׁיט מרשות לרשות דרך כרמלית, חַיָּיב, כיון שהשהות באויר אינה נחשבת כהנחה, והרי הוא כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.
הגמרא מבארת עתה את חילוקי הרשויות שיש לענין הוצאה והכנסה מרשות לרשות בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת יש לְענין הוצאה והכנסה בשַׁבָּת, א. רְשׁוּת הַיָּחִיד. ב. וּרְשׁוּת הָרַבִּים. ג. כַּרְמְלִית. ד. וּמָקוֹם פְּטוּר.
מבארת הברייתא, אֵיזֶהוּ 'רְשׁוּת הַיָּחִיד', כגון חָרִיץ [-בור ארוך וצר] שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים מפני הקרקע, וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, וְכֵן גָּדֵר אבנים וכדומה, שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים מגובה הקרקע, וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, המקום שעל גבי אותה הגדר זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה.
ממשיכה הברייתא ומבארת, וְאֵיזוֹ הִיא 'רְשׁוּת הָרַבִּים', זו סְרַטְיָא – דרך רחבה שהולכים בה מעיר לעיר, וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה – רחבה גדולה שבתוך העיר, שמתקבצים בה בני העיר לסחורה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָשִׁין – רחובות שבתוך העיר הרחבים שש עשרה אמה, הפתוחים משני צידיהם לאותה רחבה המכונה 'פלטיא' או לרשות הרבים, זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה.
(ספר יוחסין)
