מסכת שבת, פרק א, שיעור 28

ברייתא נוספת בענין דומה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמוּסִין – מיני קטניות הטעונים בישול רב, וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הבוער עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה כדי שיתבשלו בשבת. וְאִם עברה ועָשְׂתָה כֵּן, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין עד שיעבור שיעור זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וכן לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, כדי שיהיו לו מים חמים מיד במוצאי שבת, וְאִם עבר ועָשָׂה כֵּן, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִים עד שיעבור זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם האיסור לדעת בית הלל שאין אדם מוזהר על שביתת כליו, גְּזֵרָה שֶׁמָּא בשבת עצמה יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים כדי למהר את הבישול.

וְאִי אָמַרְתָּ – ואם תקשה, לגבי מֻגְמָר וְגָפְרִית שהתבאר בברייתא הקודמת שמותר להשאירם בשבת, מַאי טַעֲמָא לֹא גָּזְרִינַן – מדוע לא גזרו בזה חכמים איסור מחשש שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, אין זו קושיא, דהָתָם – שם, לֹא מְחַתֶּה לְהוּ – אין האדם עשוי לחתות בגחלים, דְּאִי מְחַתֶּה לְהוּ, פָּסְדֵי – כיון שאם הוא מחתה בגחלים אלו, יפסדו הבגדים או הכלים, דְּקָא סָלִיק בְּהוּ קוּטְרָא – כיון שהעשן עולה בהם ומזיקם. וְאוּנִין [-חתיכות] שֶׁל פִּשְׁתָּן, שהתירו בית הלל במשנה לעיל להשאירן בתנור בשבת, נָמִי לֹא גָּזְרִינַן – גם כן לא גזרו בזה חכמים איסור, ולא חששו שמא יחתה בגחלים, דְּכֵיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא – כי מאחר והרוח מזיקה להם, לֹא מְגַלֵּי לְהוּ – אינו מגלה ופותח את התנור כלל, וממילא לא יבוא לחיתוי בגחלים. ולגבי צֶמֶר לַיּוֹרָה נָמִי לֹא גָּזְרִינַן – גם כן לא גזרנו איסור מחשש שיחתה בגחלים או יגיס בהם, כמבואר במשנה שבית הלל מתירים להשאיר את הצמר ביורה רותחת, היינו כיון שמדובר בְּיוֹרָה עֲקוּרָה מעל גבי האש, וְטוּחָה – וטח את הכיסוי של היורה בטיט, דְּלֵיכָּא לְמֵיחָשׁ – ובאופן כזה אין חשש לֹא לְאַחְתּוּיֵי – לא שיבא לחתות, שהרי אינה מונחת על גבי האש כלל, וְלֹא לְמֵיגַס בָּהּ – ואף לא שיבא להגיסה, כלומר להפך את הצמר שביורה, כיון שהיא טוחה בטיט, ומתוך כך יזכר שהדבר אסור [ואף שהקדירה אינה מונחת כלל על גבי האש, מכל מקום כיון שהיא 'כלי ראשון' שהיה מונח על גבי האש, אסור להגיס בה, ואם הגיס חייב משום 'מבשל' (רש"י)].

מוסיפה הגמרא, וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מַר –  ולפי מה שאמרנו עתה, שהחשש בהשארת קדירה על האש הוא משום גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, ממילא יש ללמוד מכך דינים לענין בישול מאכלים, הַאי קְדֵרָה חַיָּתָא – קדירה עם בשר חי, שלא התבשל כלל עדיין, שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר להשאירה על גבי האש, בָּשִׁיל וְלָא בָּשִׁיל – אם היה המאכל 'מבושל ואינו מבושל', כלומר מבושל קצת, אָסִיר – אסור להשהותו בשבת, מחשש שיבא לחתות בגחלים כדי למהר את בישולו. וְאִי שָׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּא – ואם נתן בקדירה אפילו רק חתיכת עצם עם בשר (ריבב"ן) שאינו מבושל כלל, שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר להשהות. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם שמותר להשהות באופן שהתבשיל אינו מבושל כלל, או שיש בו עצם אחת שאינה מבושלת כלל, דְּאַסַּח לְדַעְתֵּיהּ מִינָּהּ – כיון שהוא מסיח את דעתו מהמאכל, דְּאָמַר, הַשְׁתָּא וַדַּאי לָא בָּשִׁיל – ודאי לא יהיה התבשיל מבושל לסעודת הלילה, ואילו עד הבוקר בודאי יהיה התבשיל מוכן אף ללא חיתוי, וְלָא אָתֵי לְאַחְתּוּיֵי – ואינו עשוי לחתות בגחלים [ואין זה דומה לעססיות ותורמוסין שאסרנו לעיל, כיון שבישולם ארוך מאד, ואפילו אם ישהו כל הלילה והיום אין בכך די לבשלם, ועשוי האדם לחתות בגחלים או להגיס בהם (רש"י)].