מסכת שבת, פרק א, שיעור 27

משנה

במשנה הקודמת התבאר שאסרו חכמים בשבת לפלות את הבגדים או לקרוא לאור הנר, מחשש שמא יטה. אומרת המשנה, וּשתי הלכות אֵלּוּ, הן מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גָּרוֹן [שעלה לעלייה לפרש את ספר יחזקאל, שלא היו מבינים את הדברים האמורים בו], כְּשֶׁעָלוּ חכמים לְבַקְּרוֹ בעלייתו, ואירע שנתקבצו לשם כל הראויים להוראה שבאותו דור (רמב"ם), נִמְנוּ – עמדו למנין, וְרַבּוּ – והיו מרובים תלמידי בֵּית שַׁמַּאי עַל תלמידי בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר – ובשמונה עשר מחלוקות שנחלקו עד אותו זמן, גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם כדברי בית שמאי, שהרי אמרה תורה 'אחרי רבים להטות'. ואף שני דינים אלו, של פילוי הבגדים וקריאה לאור הנר, מתחילה היו בית הלל מתירים, ולאחר שעמדו למנין הוכרעה ההלכה כדברי בית שמאי, שהיו מרובים.

מביאה המשנה מחלוקות נוספות שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל [ואינם מאותם שמונה עשר דבר, ולכן בהם הלכה כבית הלל]: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין בערב שבת דְּיוֹ – חומרים שונים שמהם מייצרים את הדיו לכתיבה, או סַמְמָנִין – חומרים שעושים מהם צבעים שונים, וְכַרְשִׁינִין – מאכל בהמה שדרך להשרות את כל אלו במים, אֶלָּא אם כן יש די זמן כְּדֵי שֶׁיִּשֹּׁרוּ – תסתיים מלאכת שרייתם מִבְּעוֹד יוֹם, קודם שתכנס השבת, אבל אם תסתיים מלאכתן בשבת, אסור להשרותם אפילו מערב שבת, לפי שהאדם מצווה על שביתת כליו בשבת, וכאן נעשית מלאכה בכליו. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שאין אדם מוזהר על שביתת כליו בשבת.

מחלוקת נוספת מאותם טעמים: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין – חבילות שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, כדי לנקותם וללבנם, אֶלָּא אם כן יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ – יתחממו ויעלו הבל מִבְּעוֹד יוֹם, קודם כניסת השבת, וְכן לֹא נותנים אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה – לתוך קדירה מלאה בצבע, לצבוע את הצמר, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט אֶת הָעַיִן – שייקלט הצבע בצמר קודם כניסת השבת, לפי שאדם מצווה על שביתת כליו, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, לפי שאין אדם מצווה על שביתת כליו.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של שביתת כליו של האדם בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, פּוֹתְקִין – פותחים שביל מַיִם מהמעיין לַגִּנָּה בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לכניסת השבת, וְהִיא [-הגינה] הוֹלֶכֶת וּמִתְמַלְּאָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, ואין בכך איסור. וְכן מַנִּיחִין בערב שבת מוּגְמָר – גחלים עם בשמים תַּחַת הַכֵּלִים [-הבגדים], כדי שיהיה בהם ריח טוב, וְהֵם הוֹלְכִין וּמִתְגַּמְּרִין כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וּמַנִּיחִין בערב שבת גָּפְרִית דולקת תַּחַת הַכֵּלִים – כלי כסף, כדי שמקום הפיתוחים שבכלים יושחר, ויהיה ניכר לעין, וְהֵם הוֹלְכִין וּמִתְגַּפְּרִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. וּמַנִּיחִין בערב שבת קִילוֹר – רפואה של מיני סממנים עַל גַּב הָעַיִן, וְאִסְפְּלָנִית – תחבושת עַל גַּבֵּי מַכָּה, וְהֵם הוֹלְכִין וּמִתְרַפְּאִין כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ. מסיימת הברייתא, וְאֵין נוֹתְנִין חִטִּין לְתוֹךְ הָרֵיחַיִם שֶׁל מַיִם אפילו בערב שבת, אֶלָּא אם כן יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּטָּחֲנוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אבל אסור להשאירם להיטחן בשבת.

מבאר הרי"ף, וְאוֹקִימְנָא – והעמדנו בגמרא את הברייתא הזו אַלִּיבָּא – בשיטתם דְּבֵית שַׁמַּאי, דְּאִית לְהוּ – שהם סוברים שיש מצוה של שְׁבִיתַת כֵּלִים, ולכן אסור להשאיר את הריחיים לטחון בשבת, ומוגמר וגפרית שהתירה הברייתא היינו באופן שאינם מונחים בתוך כלי, אלא על הארץ, ואין בזה משום שביתת כלים. אֲבָל לְבֵית הִלֵּל לֵית לְהוּ – אינם סוברים כלל דין זה של שְׁבִיתַת כֵּלִים, וְשָׁרִי – ומותר להשאיר אף ריחיים שיטחנו בשבת. וְאִיכָּא מָאן דְּאָמַר – אמנם יש מי שסובר שהדבר אָסוּר, וַאֲפִילוּ לְבֵית הִלֵּל, ולא מפני שביתת כלים, אלא מִפְּנֵי שֶׁטחינת החיטים בריחיים מַּשְׁמַעַת אֶת הַקּוֹל, וגזרו בזה חכמים איסור משום שהכל שומעים את קול המלאכה, וזהו זלזול בכבוד השבת. ולפי זה מוגמר וגפרית שהתירה הברייתא היינו אפילו כשמונחים בכלים, שהרי לדעת בית הלל אין אדם מצווה על שביתת כליו.