ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ב, ז-ח
ז) אין חוששין שמא לאחר שבדק האדם את ביתו מחמץ גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שהרי אם נָחוּשׁ לדבר זה מבית לבית, נחוש גם שמא גיררה חמץ מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. בדק האדם את ביתו מחמץ בליל ארבעה עשר, והניח (-השאיר) עשר חלות לאוכלם לפני סוף זמן היתר אכילתו, ומצא רק תשע חלות, הרי זה חושש שמא נמצא החמץ עדיין בביתו, וצריך לבדוק פעם שניה, שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי, ויתכן שהטמינו את החמץ באחד מחורי הבית וכדומה.
ח) וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה, צריך לבדוק פעם שניה, אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית אין אומרין כבר בודאי אכל העכבר את אותה הפת במקום זה, והרי הפירורין מוכיחים על כך (מהטעם שיבואר להלן, שאין דרכו של עכבר לפורר את הפת שהוא אוכל), אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין – שם היו קודם לכן, ולפיכך חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית. ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אין צריך בדיקה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
