יא) וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים: לשם הזבח המסוים הזה, ולא יכוין לשם זבח אחר. ולשם הזובח – בעל הקרבן, ושהזבח להשם ברוך הוא, ושיקטירו לאישים – שישרוף את כולו באש (ולא על גבי גחלים וכדומה), ושהקטרתו לריח בלבד, ולא שיצלה את האיברים תחילה ואחר כך יקריבם, שאז אין הקטרתם מעלה ריח. ושריח זה נחת רוח לפני השם, שציוה להקריב קרבנות, ונתקיים רצונו. ואם שחט סתם, כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם, שיש כמה מיני עבירות שמביאים עליהם קרבנות אלו, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו:
