מסכת שבת, פרק א, שיעור 37

עוד שנינו במשנה, וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מדוע כאן התירו זאת חכמים ולא חששו שיבואו לחתות בגחלים לאחר כניסת השבת. משיבה הגמרא, דְּכֹהֲנִים, שהם המדליקים את מדורות בית המוקד שבבית המקדש, זְרִיזִין – זהירים הֵם, ולא יבואו לחתות בגחלים לאחר כניסת השבת.

עוד שנינו במשנה, וּבַגְּבוּלִין, יש צורך להדליק את המדורה כשיש שהות ביום כְּדֵי שֵׁיוּצָת הָאוּר בְּרוּבָּן. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה 'בְּרוּבָּן', ומה גדרו של שיעור זה. מביאה הגמרא מחלוקת בשיעור זה. אָמַר רַב, יש צורך שתאחז האש בְּרוֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהעצים, ואין די בכך שתאחז האש ברוב העצים, כל זמן שיש עצים שאין האש אחוזה ברובם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יש צורך שתאחז האש במדורה בשיעור כזה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָבֵא עֵצִים קטנים, הבוערים בקלות, וְנַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶם – תחת העצים הגדולים יותר, כדי להבעירם.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לְסִיוּעֵי לִשְׁמוּאֵל – שנה רבי חייא ברייתא זו, שיש ממנה סיוע לדברי שמואל, נאמר בפסוק לגבי הדלקת המנורה 'לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד', ודרשו חכמים שצריך להדליק את נרות המנורה בשיעור כזה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא השַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, על ידי הדלקת הפתילה בלבד, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר – שלא תצטרך סיוע ותיקון והטיה כדי שתדלק היטב, והיינו כדברי שמואל, שאף לגבי מדורה שיעור 'הדלקה' הוא שתהא דולקת מעצמה, ולא יהא צורך להביא עצים קטנים כדי לסייע בהדלקתה [ויש שפירשו שהראיה היא מכך שלאחר שנתפסה האש בפתילה בשיעור שהשלהבת עתידה לעלות מאליה רשאי הכהן לסלק ידיו מהפתילה ואינו חושש שתכבה, ואף במדורה לאחר שאינה צריכה סיוע של עצים קטנים, אלא היא עולה מאליה, אין חשש שיחתה בה בשבת (תוספות)].

מבררת הגמרא, המדליק עֵץ יְחִידִי, כמה ממנו צריך לבעור בערב שבת, כדי שיהא מותר להשהותו בשבת [והחילוק בינו לבין מדורה, כיון שבמדורה יש עצים רבים, ואף אם יכבה אחד מהם, ידלק מחביריו, אבל בעץ יחידי יש לחשוש שיתחיל לכבות, ויבעירנו בשבת (שבת של מי)]. רַב אָמַר, כדי שתבער האש בְּרוֹב עָבְיוֹ של העץ, מבפנים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, צריך שתבער האש בְּרוֹב הֵיקֶפוֹ, מבחוץ. אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכַּך – כיון שנחלקו בדבר רב ושמואל, יש להחמיר כדברי שניהם, ובָּעִינַן – ואנו מצריכים שיבער גם רוֹב עָבְיוֹ וְגם רוֹב הֵקֵיפוֹ.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, קָנִים שהבעירם בערב שבת, צְרִיכִין רוֹב – יש צורך שיבערו רובם קודם השבת, כיון שהם מתפזרים ואין האש נאחזת בכולם היטב. אֲגָדָּן – אך אם אגד את הקנים יחד, והבעיר בהם אש, אֵין צְרִיכִין רוֹב, כיון שאחר שנאחזה האש במקצתן מתפשטת היא בכולם. גַּרְעִינִים – גרעיני תמרים יבשים, שהבעירם, צְרִיכִין רוֹב – יש צורך שידלקו רובם קודם השבת, שאם לא כן יתפזרו ולא ידלקו כולם. אך אם נְתָנָן בְּחוֹתְּלוֹת – הניח את כולם בסלים והבעירם, אֵין צְרִיכִין רוֹב, כיון שהם צפופים יחד ויידלקו זה מזה.

מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על דין זה] רַב חִסְדָּא, אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר בהיפך מדבריך, שאם הם אסופים וצפופים יחד, אין האש נוחה להכנס בתוכם, ומאחר ולא דלקו רובם, יתכן שתכבה האש ויבא לחתות בה ולהבעירה. אך אם הם מפוזרים, נח לאש לעבור מזה לזה ולהבעיר את כולם.

אִיתְּמַר נָמֵי – נשנתה אף מימרא זו, כדברי רב חסדא, אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַב, קָנִים שֶׁאֲגָדָּן והבעירם, צְרִיכִין רוֹב.

מביאה הגמרא עתה את דינם של מינים שונים שהבערתם קלה, ומחמת כן אין צורך שתבער האש ברובם מערב שבת: תָּנֵי רַב יוֹסֵף – שנה רב יוסף ברייתא זו, אַרְבַּע מְדוּרוֹת אֵין צְרִיכִין רוֹב, מדורה שֶׁל זֶפֶת, וּמדורה שֶׁל גָּפְרִית, וְשֶׁל רְבָב – של שומן, וְשֶׁל קִירָה – ושל שעוה, לפי שמינים אלו קלים לבעור, ואף אם אחזה האש רק במקצתן, בודאי תתפשט מעצמה לכולם, ולא יבא האדם לחתות בה. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא אחרת שנינו, אַף מדורה שֶׁל גְּבָבָא [-עצים דקים הנאספים בשדה] וְשֶׁל קַשׁ, אין צורך שתבער האש ברובם, כיון שאף הם קלים להידלק, ולא יבא האדם לחתות באש.

הדרן עלך יציאות השבת