מסכת שבת, פרק ב, שיעור 39

תַּנָּא – שנינו בברייתא, עַד כָּאן – עד ירוקה שעל פני המים, מנתה המשנה פְּסוּל פְּתִילוֹת – את הפתילות הפסולות להדלקה, מִכָּאן וָאֵילָךְ – מ'זפת ושעוה', מונה המשנה פְּסוּל שְׁמָנִים.

תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – פשוט הדבר, שזפת ושעוה אינם מיני פתילות אלא מיני שמנים. מתרצת הגמרא, שַׁעֲוָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – יש צורך להשמיע דין זה לגבי שעוה, שניתן לעשות נר שעוה שיש פתילה לכל אורכו, והוא דולק יפה, מַהוּ דְּתֵימָא – הייתי סבור לומר, נִגְזוֹר פְּסוּל פְּתִילוֹת אַטּוּ פְּסוּל שְׁמָנִים – נפסול את נר השעוה מחשש שיבואו להדליק בשעוה כשמן, כלומר להניחה בכלי ולתחוב בו פתילה, שבאופן כזה אינה דולקת יפה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא גזרו כן, אלא רק כשמשתמש בשעוה בתורת 'שמן' אסרו חכמים, לפי שאין אורה נמשך יפה, אבל אם חיבר את הפתילה והשעוה יחד, כמו שעושים נרות שעוה, לא אסרו חכמים.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ במשנתנו שאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, היינו רק לענין הדלקת הנר, אֲבָל עוֹשִׂין [-מותר לעשות] מֵהֶם בערב שבת מְדוּרָה שתדלק בְּשַׁבָּת, בֵּין אם עושה כן כדי לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ ובֵין אם עושה כן כדי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין אם מדליקה עַל גַּבֵּי הקַרְקַע, ובֵין אם מדליקה עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה, וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן פְּתִילָה לְנֵר בִּלְבַד, וכטעם שיבואר להלן.

שנינו במשנה לגבי פסולי שמנים, 'וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק'. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא 'שֶׁמֶן קִיק'. אָמַר שְׁמוּאֵל, עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְּרַכֵי הַיָּם, וְ'קִיק' שְׁמוֹ, והשמן שעושים משומנו הוא 'שמן קיק' המוזכר במשנתנו. רַב אָחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר, מִשְׁחָא דְּקָזָא – שמן העשוי מגרעיני צמר גפן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר, זהו שמן שמוציאים מהצמח הנקרא 'קִיקָיוֹן' דְּיוֹנָה – שמוזכר בספר יונה הנביא.

הגמרא מבארת עתה מדוע פסלה משנתנו פתילות ושמנים אלו להדלקת נרות שבת: אָמַר רַבָּה, אותן פְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים במשנתנו שאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מַה הטַעַם לכך, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֵךְ בָּהֶן – אין האש נכנסת לתוך הפתילה ובוערת בה, אלא נתפסת בה מבחוץ, ואינה דולקת יפה, ויש לחשוש שמא יטה [כך פירש התפארת ישראל, וכן משמע מרש"י. אמנם מהריטב"א משמע שהחשש הוא שמא יכבה הנר]. ממשיך רבה ומבאר, אותם שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים במשנתנו שאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מַה הטַעַם לכך, מִפְּנֵי שֶּׁאֵין הם נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה, ועשוי האדם להטות את הנר כדי שידלק היטב, ונמצא עובר משום איסור מבעיר.