תיקון: ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ג, ז-ח
ז) וכשגומר לבדוק, אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר 'כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר'. אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה, אינו יכול לבטל, שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה:
ח) לפיכך, אם לא ביטל את החמץ קודם שש שעות, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו, והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו לענין זה שיוכל לבטלו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב, שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו במוצאי יום טוב. ואם של הקדש הוא, אינו צריך לכפות עליו כלי, שבין כך הכל פורשין ממנו מחמת קדושתו.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
