ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ג, ט-י
ט) מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת ארוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור. ואם לאו, יבטל בלבו. ואם יצא להציל מיד הגייס, מן הנהר, מן הדליקה ומן המפולת, שיש בכך משום פקוח נפש, לא יחזור, אלא יבטל בלבו, ודיו. יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, יחזור מיד. ועד כמה הוא חוזר – מהו שיעור החמץ שמחמתו עליו לחזור, עד שיעור כביצה, אך אם היה החמץ שבביתו פחות מכביצה, מבטלו בלבו ודיו:
י) מי שהניח לאחר זמן איסור חמץ עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ועדיין לא החמיצה, ויצא, ונזכר אחר שיצא, והוא יושב לפני רבו ואינו יכול לצאת ולחזור לביתו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבא, הרי זה מבטלו בלבו קודם שתחמיץ, אבל אם החמיצה אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על לא יראה ולא ימצא, וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
