מסכת שבת, פרק ב, שיעור 43

עתה מבארת הגמרא את טעם תקנת חכמים בקביעת ימי החנוכה: מַאי חֲנוּכָּה – מה עניינם של ימי חנוכה, ומדוע קבעום. מביאה הגמרא ברייתא, דְּתָּנוּ רַבָּנָן – שכך שנו חכמים בברייתא, בכ"ה בְּכִסְלֵיו מתחילים יוֹמֵי חֲנוּכָּה, תְּמָנְיָא אִינוּן – ושמונה ימים הם, ותיקנו בהם חכמים דְּלֹא לְמִסְפֵּד בְּהוֹן – שאסור להספיד בהם את המת, וּדְלֹא לְהִתְּעָנַאָה בְּהוֹן – ואסור להתענות בהם. והטעם לכך, שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, באמצע ימי בית המקדש השני, וְטִמְּאוּ את כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, שהיו מיועדים להדלקת המנורה, שהרי מגע הגויים מטמא. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ – חיפשו שמן טהור להדלקה, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהָיָה חָתוּם וּמוּנָח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וחותם שלם זה מוכיח שלא נטמא על ידי הגויים, וְלֹא הָיָה בָּהּ לְהַדְלִיק את המנורה אֶלָּא ליוֹם אֶחָד, וְנַעֲשָׂה בָּהּ נֵס, וְהִדְלִיקוּ בָּהּ שְׁמוֹנָה יָמִים ולאחר שמונה ימים כבר הביאו שמן טהור ממקום רחוק. לְשָׁנָה אַחֶרֶת – לשנה שאחריה, קְבָעוּם שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים, בְּאמירת הַלֵּל וּבְהוֹדָאָה באמירת 'על הניסים' בברכת 'הודאה' [-מודים] שבתפילה, ובברכת המזון, וְהִלְכָּךְ – ולכן מְבָרְכִינָן אֲנִיסָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא מִתְּמָנְיָא יוֹמֵי דְּחֲנוּכָּה – מברכים אנו ברכת 'שעשה ניסים לאבותינו' בכל יום ויום משמונת ימי החנוכה, הוֹאִיל וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה הַנֵּס מִתְחַדֵּשׁ בְּאוֹתוֹ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן.

הגמרא מבארת עתה את מקום ההנחה הראוי לנרות חנוכה: אָמַר רַב כַּהֲנָא, דָּרַשׁ רַבִּי נָתָן בַּר מַנְיוּמִי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב נַחְמָן, נֵר חֲנוּכָּה שֶׁהִנִּיחָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה – לא יצא בה ידי חובת הדלקת נר חנוכה, לפי שאין העין שולטת בגובה של עשרים אמה, ויש צורך בפרסום הנס על ידי העוברים ושבים ברחוב, כְּסוּכָּה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, וּכְמָבוֹי שהניחו את קורת הפתח המתירה בטלטול למעלה מעשרים אמה, שדינם מפורש במשניות שהם פסולים (רש"י).

דין נוסף: אָמַר רָבָא, נֵר חֲנוּכָּה, מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח, כיון שאם מרחיקנו מהפתח יותר מטפח אין ניכר שבעל הבית הניחו שם. מבררת הגמרא, הֵיכָא מַנַח לָהּ – באיזה צד של הפתח מניח את נר החנוכה. רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, מִיָּמִין של הפתח, בצד שהמזוזה קבועה בו. וְרַב יִרְמִיָה מִדִּפְתִּי אָמַר, מִשְּׂמֹאל. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא, שיש להניח את נר חנוכה מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא האדם מוקף במצוות, מְזוּזָה מִיָּמִין, וְנֵר חֲנוּכָּה מִשְּׂמֹאל.

(הרי"ף מבאר עתה את סדר ההדלקה בערב שבת של חנוכה: וְהֵיכָא דְּקָא בָּעֵי לְאֲדְּלוּקֵי – וכשבא האדם להדליק נֵר חֲנוּכָּה וְנֵר שַׁבָּת, בְּרֵישָׁא – בתחילה מַדְלִיק נר דְּחֲנוּכָּה, וְהָדַר – ואחר כך נר דְּשַׁבְּתָא, דְּאִי מַדְלִיק דְּשַׁבְּתָא בְּרֵישָׁא – שהרי אם ידליק תחילה את נרות השבת, אִיתְסַר לֵיהּ לְאֲדְּלוּקֵי דְּחֲנוּכָּה – ייאסר עליו להדליק את נרות חנוכה, מִשּׁוּם דְקָבִיל שַׁבְּתָא עֲלֵיהּ – כיון שבהדלקת נרות שבת קיבל על עצמו את קדושת השבת, ואינו רשאי להדליק נרות חנוכה בשבת [קטע זה אינו מדברי הרי"ף, אלא הביאוהו בשם הלכות גדולות, והראשונים נחלקו אם הלכה כן]).