מסכת שבת, פרק ב, שיעור 44

הגמרא מבארת עתה שאסור להשתמש באור נרות החנוכה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אָסוּר אפילו לְהַרְצוֹת [-לספור] מָעוֹת כְּנֶגֶד אורו של נֵר חֲנוּכָּה, ואף שזהו תשמיש קל ביותר, מכל מקום אסור (ר"ן). והטעם לכך, כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה, לפרסם את הנס (רש"י), או כיון שתיקנוהו כנגד הנס שהיה במנורה, ותיקנו שיהא דינו כמנורה, שאין משתמשים באורה כלל (ר"ן). ואף שכבר התבאר לעיל שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ולכן אין בהם חשש הטיה בשבת, התחדש כאן שאף שימוש קל כל כך, של ספירת מעות, אסור לעשותו לאור נרות חנוכה (ר"ן).

אָמַר אַבַּיֵי, כָּל מִילֵּי דְּמַר – כל מעשיו של רבי, שהוא רבה בר נחמני, עָבִיד כְּרַב – היה נוהג כרב, בַּר מֵהַנֵי תְּלַת – חוץ משלשה דברים אלו, דְּעָבִיד – שהיה נוהג בהם כִּשְׁמוּאֵל. א. מַדְלִיקִין מִנֵּר חנוכה לְנֵר חנוכה, ואפילו על ידי קיסם של חול, ושלא כדברי רב האוסר לעשות כן משום ביזוי מצוה. ב. וּמַתִּירִין את קשרי הציצית מִבֶּגֶד אחד כדי להעבירו לְבֶגֶד אחר. ושלא כדברי רב האוסר זאת משום שאין לבטל בגד זה מן המצוה. ג. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵּא, וְסַפְסָל, על גבי הקרקע, ואף שמחמת כן נעשה חריץ בקרקע, והרי זו תולדת 'חורש' או 'בונה' וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְּכַּוֵין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ, כיון שהוא סובר שדבר שאין מתכוין, מותר. ושלא כדעת רב הפוסק שאף דבר שאין האדם מתכוין לו, אסור.

הגמרא ממשיכה לבאר את האופנים הראויים להדלקת נר חנוכה: אָמַר רָבָא, הָיָה האדם תּוֹפֵס את נֵר חֲנוּכָּה בידו, וְעוֹמֵד – ושהה בחוץ עם הנר בידו במשך כל הזמן הנצרך להדלקת הנרות, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם – לא יצא ידי חובתו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בדין זה, מָאן דְּחָזֵי אָמַר – כיון שהרואה אותו מחזיק נר זה אומר בלבו, לְעִסְקֵיהּ הוּא דְּנָקִיט לָהּ – לצורך שימושו הוא מחזיק בנר, וכיון שאין ניכר שהדליק את הנר לשם מצוות נר חנוכה, אין יוצאים בכך ידי חובה.

וְאָמַר רָבָא, נר חנוכה שהִדְלִיקָהּ מִבִּפְנִים – בתוך ביתו, וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, והניחה במקום הראוי, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בכך, הָכָא נָמִי – אף כאן שייך הטעם האמור לעיל, שהָרוֹאֶה את מעשיו אוֹמֵר, לְצָרְכוֹ הוּא דְּנָקִיט לָהּ – לצורך עצמו הדליק את הנר, ואין בכך משום פרסום הנס.

דין נוסף: הַאי נֵר חֲנוּכָּה דְּאָדְלְקָהּ – נר חנוכה שהדליקו חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, והגדול נטל מידם את הנר והניחו במקום הראוי, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם – לא יצא הגדול ידי חובתו. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בדין זה, כיון שהַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה – המצוה מתקיימת במעשה ההדלקה, וְלֹא הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה – ואין הנחת הנר הדולק במקומו הראוי מקיימת את המצוה, וְהָנֵי – ואותם חרש שוטה וקטן שהדליקו את הנר, לָאו בְּנֵי מִיעָבַד מִצְוָה נִינְהוּ – אינם חייבים בקיום המצוות, וכיון שבמעשה ההדלקה לא התקיימה המצוה, אין ההנחה של הגדול מועילה. אֲבָל אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלְקָה – יכולה היא להדליק נרות חנוכה עבור כל בני הבית, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, נָשִׁים חֲיָיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה, כיון שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שהרי גזרו היוונים שכל בתולה הנישאת שתיבעל להגמון תחילה, ועוד, שעל ידי אשה נעשה הנס, שבתו של יוחנן כהן גדול האכילה את האויב גבינה והשקתה אותו יין, ולאחר שהשתכר חתכה את ראשו, וברחו כל האויבים.

דין נוסף בענין זה: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָה, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אם רוצה להשתמש בה עתה כנר חנוכה של יום זה, מְכַבָּהּ, וחוזר וּמַדְלִיקָהּ לשם מצוות נר חנוכה. ואפילו אם הדליקה בערב שבת לשם מצוות נר חנוכה של שבת, למוצאי שבת צריך לחזור ולהדליקה לשם מצוות נר חנוכה של יום זה (ר"ן), אבל אינו צריך גם להגביהה ולחזור ולהניחה במקומה, לפי שאין הנחה עושה מצוה אלא הדלקה עושה מצוה, וכיון שהדליקה לשם נר חנוכה של יום זה, די בכך.