מסכת שבת, פרק ב, שיעור 67

אָמַר רַבָּהּ, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ חכמים שאֵין טוֹמְנִין את החמין בְּדָבָר שֶּׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל מִשֶּׁחֲשֵׁכָה – לאחר כניסת השבת, פֵּירוּשׁ דברי רבה, כְּגוֹן להטמין את החמין בפֵירוֹת, וּכְסוּת [-בגדים] וְכַנְפֵי יוֹנָה, שאינם מוסיפים חום, וְלֹא הִתִּירוּ לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם, אִי נַמֵי – וכן התירו להטמין בהם גם בזמן שהוא סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, כלומר בין השמשות, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנתנו, סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין וְכוּ' אֲבָל טוֹמְנִין את החמין, מִכְלַל – ומשמע מכך, דְּאִם חֲשֵׁכָה וַדַּאי, וכבר נכנסה שבת, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין, ומדוע אסרו זאת. ומשיב רבה, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, מחשש שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ – באפר חם, שאינו מוסיף הבל אלא מתקרר והולך, אך חששו שמא תישאר בו גחלת קטנה וְאָתֵי לְאַחְתּוּיֵי – ויבא לחתות בְּגֶחָלִים, ויתחייב משום 'מבעיר' [עפ"י פירוש המשנה להרמב"ם, ומרכבת המשנה. ועי' ר"ן. יש להעיר שהגירסא שהביא הרי"ף כאן שונה לגמרי מגירסת הגמרא שלפנינו].

הגמרא דנה עתה בגדרי הדין של זמן 'בין השמשות': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, 'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', יש בו שלש ספיקות, ספק האם חלקו מִן הַיּוֹם וְחלקו מִן הַלַּיְלָה, סָפֵק כּוּלוֹ מִן הַיּוֹם, וסָפֵק כּוּלוֹ מִן הַלַּיְלָה. ומחמת ספק זה, מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוּמְרָא – מחמירים בו לִשְׁנֵי היָמִים, שלפניו ושלאחריו.

מבררת הברייתא: וְאֵיזֶהוּ זמן 'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וְכָל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח – השמים בצד מערב מַאֲדִימִים מהשמש [וצד מערב מכונה כאן כ'פני מזרח', והכוונה 'פנים הרואות את המזרח' (גמרא)]. הִכְסִיף – השחיר החלק הַתַּחְתּוֹן של הרקיע, שהוא ממהר להחשיך, וַעדיין לֹא הִכְסִיף החלק הָעֶלְיוֹן של כיפת הרקיע, זמן זה הוא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף גם החלק הָעֶלְיוֹן, וְהֻשְׁוָה לַתַחְתּוֹן, זהו לַיְלָה ודאי, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, זמן בין השמשות הוא בשיעור שיש בו כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ אָדָם מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה מרחק של חֲצִי מִיל. וְרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, זמן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוא כְּהֶרֶף עַיִן – כזמן קריצת עין, סגירתה ברפיון ופתיחתה מיד, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו, אלא זֶה – הלילה נִכְנַס, וְזֶה – היום יוֹצֵא.

תמהה הגמרא על דברי רבי יהודה שבברייתא, הָא גּוּפָא קַּשְׁיָא – הברייתא מחמת עצמה קשה היא, ודבריה סותרים אלו את אלו, אָמַרְתְּ ברישא 'אֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְכָל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִים', ומשמע, הָא – אבל אם כבר הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְאף שעדיין לֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן, כיון שכבר אין השמים אדומים, הרי זה לַיְלָה. וְהָדַר תָּנֵי – ובסוף חזרה הברייתא ושנתה, הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְהִשְׁוָה לו הָעֶלְיוֹן, זהו לַיְלָה, ויש לדייק, הָא [-אבל אם] הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִשְׁוָה הָעֶלְיוֹן, הרי זה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, ושלא כמשמעות הרישא שזמן זה הוא כבר לילה.

הגמרא מביאה שני תירוצים בישוב שיטת רבי יהודה שבברייתא: אָמַר רַבָּהּ, כְּרוֹךְ וּתְּנִי – יש 'לכרוך' יחד את שני האופנים המבוארים ברישא, ולשנותם יחד, בדין אחד, וכך מתפרשת הברייתא, אֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְכָל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִים. ובזמן שהִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן, נַמֵי – גם כן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוא, ולא לילה. וכאשר הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן, הרי זה לַיְלָה.

תירוץ נוסף: וְרַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָתָּנֵי – כך מתפרשת הברייתא, מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְכָל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִים, זהו יוֹם. הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן, זהו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן. זהו לַיְלָה.