מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק שלישי (ו) ופרק רביעי (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

לח. כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו, כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אף על פי שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור. (שבת פרק כה הלכה י)

לט. נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל, ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואף על פי שאין שם אלא רוח מצויה, ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע ואינו חושש. (שבת פרק ה הלכה יז)

מ. מותר לטלטל את הנר והוא דולק ואין גוזרין שמא יכבה, ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב. (יום טוב פרק ד הלכה ה)

מא. שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. (שבת פרק כו הלכה יד)

מב. כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו. (שבת פרק כו הלכה יג)

מג. אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה. (שבת פרק כב הלכה כו)

מד. אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל הכלי מהיכנו, ואם נתנו מבעוד יום מותר, ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות מפני שאין בהן ממש והרי לא בטלו מלטלטלו, ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות. (שבת פרק ה הלכה יג)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק רביעי (א)

א. יש דברים שאם טמן בהן התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש, כגון הגפת וזבל ומלח וסיד וחול או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן, ודברים אלו נקראין דבר המוסיף הבל, ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל ישאר בחמימותו בלבד ואינן מוסיפין לו בישול אלא מונעין אותו מלהצטנן, כגון זגין ומוכין ועשבים יבשין וכסות ופירות וכנפי יונה ונעורת הפשתן ונסורת חרשים ושלחין וגזי צמר, ודברים אלו נקראין דבר שאינו מוסיף הבל. (שבת פרק ד הלכה א)

ב. מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום וישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת, אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור, לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען וכיון שנחו שוב אינן רותחין. (שבת פרק ד הלכה ב)

ג. וכן מן הדין היה לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה, אבל אסרו חכמים דבר זה גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש ונמצא חותה בגחלים, לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. (שבת פרק ד הלכה ג)

ד. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. (שבת פרק כב הלכה טו)

ה. מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם. (שבת פרק כו הלכה יב)