מסכת שבת, פרק ד, שיעור 93

מביאה הגמרא מעשה שיש ללמוד ממנו הלכות בדיני שבת: רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – הזדמנו לביתו של ריש גלותא בשבת, חַזְיוּהוּ לְהַהוּא עַבְדָא – וראו את אחד מעבדיו של ריש גלותא דְּאַתְנַח כּוּזָא דְמַיָּא אַפּוּמָּא דְּקוּמְקוּמָא – שהוא מניח כלי קטן עם מים קרים על גבי מיחם של מים חמים, והיתה כוונתו להניחו רק עד שיופשרו המים וליטלו משם קודם שיתחממו. נַזְהֵיהּ רַבָּה – נזף בו רבה על מעשהו, שאסור לעשותו בשבת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לרבה, מדוע אתה סובר שהדבר אסור, מַאי שְׁנָא – במה שונה מעשה זה, מִדין הנחת מֵּיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם, שמבואר בברייתא שמותר להניחו בשבת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, הָתָם – שם, לגבי הנחת מיחם על גבי מיחם, הרי גם המיחם העליון חם, ואוֹקוֹמֵי קָא מוֹקִים – ובהנחתו על המיחם התחתון הוא רק מעמיד את חומו, שלא יפוג, ולכן הדבר מותר. הָכָא – אך כאן, אוֹלוֹדֵי קָא מוֹלִיד – הרי הוא מוליד חום חדש, כיון שעתה היו המים שבכלי הקטן צוננים, והם עשויים להתחמם. ואף שכוונת העבד היתה להסיר את הכלי מהמיחם אחר שיפשירו המים שבו, קודם שיתחממו, כיון שאם ישאירם שם יגיעו לידי בישול, אסור להניחם שם כלל, אפילו לא כדי להפשירם.

ממשיכה הגמרא את המעשה: הֲדַר חַזְיֵיהּ – חזרו רבה ורבי זירא וראו את אותו עבד, דְּקָא פָּרֵיס סוּדָרָא אַפּוּמָּא דְּכוּבָּא – שנטל סודר שמכסים בו את הראש ופרסו על פי קנקן של משקה, וַאֲנָח נַטְלָא עִילָּוֵיהּ – והניח על גביו ספל שנוטלים בו משקה מהקנקן. נַזְהֵיהּ רַבָּה – נזף רבה בעבד על שעשה כן. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לרבה, אַמַּאי – מדוע נזפת בו, והרי אין כל איסור במעשה זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, הַשְׁתָּא קָא חֲזֵית – עתה תראה את מעשי העבד ותבין מדוע נזפתי בו. לְסוֹף, חַזְיֵיהּ דְּקָא עָצַר לֵיהּ – ראה רבי זירא שהעבד סוחט את הבגד מהמים שנבלעו בו, וסחיטה זו של הבגד מהמים שנבלעו בו נחשבת ככיבוס, והרי זו תולדה של מלאכת מלבן. אָמַר לֵיהּ רבי זירא לרבה, וּמַאי שְׁנָא מִפַּרְוַנְקָא – במה שונה מעשה זה, שאתה סבור שהוא אסור, מהנחת בד מיוחד לכך על פי גיגית של מים, שמותר לפורסו אף בשבת על גבי הגיגית. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, הָתָם – שם, בבגד המיוחד לכיסוי הגיגית, לָא קָפִּיד עֲלֵיהּ – אינו מקפיד על כך שהוא רטוב, שהרי הוא עשוי לכך, ולא יבא לסוחטו. אבל הָכָא – כאן, בסודר זה שהניח העבד, קָפִּיד עֲלֵיהּ – מקפיד הוא עליו שלא ישאר רטוב, ויסחטנו, ולכן אסור כלל להניחו שם, שמא יבא לידי סחיטה.

שנינו במשנה, אין טומנים לֹא בְּתֶבֶן, לֹא בְּזַגִּין, לֹא בְּמוֹכִין. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאַבַּיֵּי – שאל רב אדא בר אהבה את אביי שאלה זו, מוֹכִין – גיזות צמר, העומדות לעשות מהם לֶבֶד, ומוקצים הם למלאכתן ואסורים בטלטול [וזהו 'מוקצה מחמת חסרון כיס', שמקפיד האדם שלא להשתמש בהם לצורך דברים אחרים], שֶׁטָּמַן בָּהֶן את החמין בערב שבת, מַהוּ לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת – האם מותר לטלטלם בשבת, וצד ההיתר הוא מפני שאנו אומרים שאדם זה ייחד את גיזות הצמר הללו לצורך הטמנה, ויש עליהם שם 'כלי', המותר בטלטול, או שעדיין יש עליהם שם מוקצה, ואסורים בטלטול. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, וְכִי מסתבר הדבר שמִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ לְאדם זֶה קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן, שדמיה זולים, כדי להטמין בה, עוֹמֵד (ומטלטל) [וּמַפְקִיר] קוּפָּה שֶׁל מוֹכִין, שדמיה יקרים יותר, והרי ודאי אין דרך בכך, ואין אומרים שיוחדו המוכין להטמנה, אלא עדיין נחשבים כעומדים למלאכה, ומוקצים מחמת חסרון כיס ואסורים בטלטול.