מסכת שבת, פרק ה, שיעור 104

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי בַּר נָתָן מֵרַבִּי חִיָיא בַּר אַשִּׁי – שאל רב אסי בר נתן את רבי חייא בר אשי שאלה זו, מַהוּ – האם מותר לִיתֵּן מִרְדַּעַת עַל גַּבֵּי חֲמוֹר בְּשַׁבָּת, והיינו באופן שנשאר החמור בחצר, ומניח עליו את המרדעת כדי שיתחמם (וְלֹא כדי לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שהרי התבאר במשנה שרק אם המרדעת קשורה על החמור מערב שבת מותר לצאת עמו לרשות הרבים). אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חייא בר אשי, מֻתָּר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

אֲבָל לקשור טְרַסְקָל בצואר הבהמה, וזהו סל מלא שעורים התלוי בצוארה, כדי שתוכל לאכול ממנו בקלות, ללא מאמץ. רַב שָׁרֵי – התיר לתלותו בשבת בצוארה, וּשְׁמוּאֵל אָסַר, כיון שאין זה צורך של הבהמה, אלא לתענוג בלבד עבורה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שהדבר אסור. והטעם, דְּאַמְרִינָן – שכך אמרו בגמרא בענין זה, אָזַל [-הלך] רַבִּי חִיָיא בַּר יוֹסֵף, אָמְרָה לִשְׁמַעְתָּא דְּרַב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – ואמר לפני שמואל את דינו של רב, שמותר לתלות טרסקל בצואר הבהמה בשבת, אָמַר לֵיהּ – אמר לו שמואל, אִי הָכִי אָמַר אַבָּא – אם כך אמר רב [וכינהו 'אבא' בלשון חברות], לֹא הֲוָה יָדַע בְּמִילֵּי דְּשַׁבְּתָא כְּלוּם – הרי שאינו יודע כלום בהלכות שבת, אלא הדבר אסור. כִּי סָלִיק רַבִּי זֵירָא – כאשר עלה רבי זירא מארץ ישראל לבבל אַשְׁכְּחֵיהּ – מצאו לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, דְּיָתִיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – שהיה יושב ואומר דין זה בשם רבי יוחנן, נוֹתְנִין מִרְדַּעַת עַל גַּבֵּי חֲמוֹר בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ רבי זירא לרבי בנימין בר יפת, יִישַׁר – יפה אמרת, וְכֵן תִּרְגְּמָהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל – וכן ביאר דין זה בבבל אותו המכונה 'אריוך', והיינו לשון מלכות, ומבארת הגמרא, וּמָנוּ – ומי הוא המכונה 'אריוך', שְׁמוּאֵל, לפי שהיה בקי בדינים ושופט את הציבור, כמלך השופט את העם. ולכאורה קשה, מדוע אמר כן דווקא בשם שמואל, הָא רַב נַמִּי אָמְרָה – הרי גם רב אמר דין זה, אֶלָּא הטעם שאמר לו שכן אמר שמואל, משום דשַׁמְעֵיהּ דְּקָא מְסַיֵים בָּהּ – רבי זירא שמע שרבי בנימין מסיים ואומר אֵין תּוֹלִין טְרַסְקָל לִבְהֵמָה בְּשַׁבָּת, ועל שני דינים אלו אָמַר לֵיהּ רבי זירא יִישַׁר, כְּבָר תִּרְגְּמָהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל, וסייע לו דווקא מדברי שמואל, דְּאִי – שהרי לדברי רַב, בִּטְרַסְקָל שָׁרִי – הרי הוא מתיר גם לתלות טרסקל בצואר הבהמה, ושלא כדברי רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן. ומחמת שאף דעת רבי יוחנן כן, ראוי לפסוק הלכה כשמואל. ומוסיף הרי"ף, וְעוֹד טעם לפסוק כשמואל, דהָא אוֹתִיבְנָא תַּרְתֵּי תְּיוּבְתָּא – שהרי הקשינו בגמרא שתי קושיות לְרַב וּשְׁמוּאֵל, וְאִיפְרִיקוּ אַלִּיבָּא דִּשְׁמוּאֵל – ותורצו הקושיות לפי שיטת שמואל, וְלֹא אִיפְרִיקוּ אַלִּיבָּא דְּרַב – ולא תורצו לשיטת רב, ולכן יש לפסוק כשמואל, שאין תולים טרסקל בצואר הבהמה.

הגמרא מביאה ברייתא בענין הטיפול באדם ובבהמה בשבת: סָכִין בשמן וּמְפַרְכְּסִין – ומוציאים את הגלדים, לְאָדָם, אם יש מכה בבשרו. וְאֵין סָכִין וּמְפַרְכְּסִין לִבְהֵמָה. ומבארת הגמרא, וְדַוְקָא בִּגְמַר מַכָּה – לאחר שהתרפאה המכה, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג – והסיכה והפרכוס הם לתענוג בלבד, בזה אסור לעשות כן לבהמה, אֲבָל בִּתְחִלַּת מַכָּה – אך כאשר המכה עדיין חיה, וְעושים כן מִשּׁוּם מניעת צַעַר, מְפַרְכְּסִין נַמִּי לִבְהֵמָה – מותר לסוך ולפרכס אף את הבהמה, למנוע ממנה צער.