שיעור 406, ספר תהילים, פרק פה, יב-יד

(יב) אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף׃

(יג) גַּם־יְ֭הוָה יִתֵּ֣ן הַטּ֑וֹב וְ֝אַרְצֵ֗נוּ תִּתֵּ֥ן יְבוּלָֽהּ׃

(יד) צֶ֭דֶק לְפָנָ֣יו יְהַלֵּ֑ךְ וְיָשֵׂ֖ם לְדֶ֣רֶךְ פְּעָמָֽיו׃

(יב) ובדומה לתבואה הצומחת מהארץ, שאם לא יעשה האדם את ההשתדלות המועטה של חרישה וזריעה לא תצמח לו תבואה, אך גם כאשר עושה הוא את ההשתדלות אין התבואה צומחת אלא מכח ההשפעה העליונה הבאה מהשמים, על ידי טל ומטר וברכת ה', כך בישועה זו, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח – מהארץ, מקום בני האדם, תצמח ה'אמת', והיינו המעשים הטובים שמכוחם תתחיל הישועה בדין ומשפט, ועל ידי זה תהיה להם הכנה לזכות לחסד ה', וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף – על ידי זה יזכו לשפע גדול יותר מעם ה', הבא מהשמים מכח מידת החסד שלא על פי מעשיהם, ומידת החסד הזו כשהיא נפגשת עם האמת הרי היא מכונה 'צדק', וכפי שהתבאר בפסוק הקודם, ומתאר זאת כאילו הצדק מוכן ומשקיף מהשמים לראות את מעשי בני האדם, וכאשר ינהגו במידת האמת כראוי ירד עליהם שפעו מלמעלה.

(יג) ולאחר שתצמח האמת מן הארץ, וירד הצדק מן השמים, גַּם יְיָ יִתֵּן הַטּוֹב מלמעלה, בהשפעה הניתנת יותר מכפי מעשי בני האדם, לתת להם ישועה גדולה מכח מידת החסד והצדק, וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ – בני האדם שבארץ יתנו את פירות מעשיהם הטובים, הנפגשים עם הצדק הבא מן השמים, ומביאים יחד לישועה עצומה ותמידית.

(יד) וכאשר בא שפע הטוב (המוזכר בפסוק הקודם) לרדת לבני האדם שלמטה, כביכול אין הטוב רוצה לרדת מעצמו, אלא צֶדֶק לְפָנָיו (-לפני הטוב) יְהַלֵּךְ, כמורה דרך המוליכו למקומו הראוי לו, וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו – הטוב הנזכר ישים פעמיו ללכת בדרך אחרי הצדק, להשפיע שפע טובה גדולה לבני האדם, יותר מכפי מעשיהם.