מסכת פסחים, פרק ז, משנה ד

משנה ד: חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

משנתנו מבארת את דין קרבן הפסח שמוקרב בטומאה, ואגב כך מביאה את דינם של דברים נוספים הקרבים בטומאה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים הם שבָּאִין בְּטֻמְאָה – מותר להקריבם כשרוב הצבור טמאים, וְאף על פי כן אֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, ואלו הן, א. קרבן הָעֹמֶר, והוא מנחת שעורים הקרבה ממחרת יום טוב ראשון של פסח. ב. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, הקרבים בחג השבועות. ג. וְלֶחֶם הַפָּנִים, העשוי כל שבת ומונח על השולחן כל ימות השבוע. ד. וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, והם הכבשים המוקרבים בחג השבועות. ה. וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

אבל הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה – שמוקרב בזמן שרוב הציבור טמאים, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, והטעם לכך, כיון שֶׁלֹּא בָא – לא הוקרב מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לְשם אֲכִילָה, שהרי זו עיקר מצוותו, שנאמר 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה'.