הגמרא עוברת לדון בנידון שהובא בשם שמואל לגבי חליצה גרועה שאינה פוטרת את צרת החלוצה: גּוּפָא – כך הוא גוף הדין שאָמַר שְׁמוּאֵל, מי שמתו שני אחיו ללא בנים, ושני אחים אלו היו נשואים לשתי אחיות ושתי צרות, ונמצאו עתה ארבע נשים הזקוקות לו, שתים מהן אחיות ושתים מהן זרות זו לזו, אם חָלַץ לַאֲחָיוֹת, כיון שזו חליצה גרועה, שהרי אסור לו לייבמן [משום שכל אחת היא אחות זקוקתו], לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת, וצריך לחלוץ להן בפני עצמן. חלץ לְצָרוֹת, כיון שזו חליצה מעולה, שהרי היה יכול לייבמן [ולהלן יבואר מדוע אין הצרה נחשבת כ'צרת ערוה' האסורה ביבום], נִפְטְרוּ גם האֲחָיוֹת.
דין נוסף אמר שמואל: אם נפלו לאדם שתי נשות אחיו ליבום, ונתן גט לאחת מהן, הגם שגט זה אינו מפקיע את הזיקה לגמרי ועדיין היא זקוקה לחליצה, מכל מקום הוא מקליש אותה ושוב אינו יכול לייבמה, ולכן אם אחר כך חָלַץ לְאותה בַעֲלַת הַגֵּט, לֹא נִפְטְרָה צָרָה, כיון שזו חליצה גרועה. אבל אם חלץ לְצָרָה, שזו חליצה מעולה, נִפְטְרָה גם בַּעֲלַת הַגֵּט.
דין נוסף: כשנפלו לפניו שתי נשות אחיו, וקידש אחת מהן [ואלו הם קדושין דרבנן שנעשים ביבמה], ואחר כך חָלַץ לְאותה אשה שהיא בַעֲלַת מַאֲמָר, הרי אין החליצה הזו פוטרת אותה לגמרי, כיון שצריך לתת לה גם גט כדי להפקיע את המאמר [-קדושי יבמה] שעשה, וכיון שזו חליצה גרועה, לֹא נִפְטְרָה צָרָה. אבל אם חלץ לְצָרָה, נִפְטְרָה גם בַּעֲלַת מַאֲמָר ואינה זקוקה לחליצה בפני עצמה [אמנם עדיין זקוקה היא לגט להפקיע את המאמר שעשה בה בתחילה].
עתה מבררת הגמרא את הדין הראשון שאמר שמואל, לגבי שתי אחיות ושתי צרותיהן שנפלו לפני האח ליבום: וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא, מַאי שְׁנָא – מדוע שונה הדין באופן שחָלַץ לַאֲחָיוֹת, שאמר שמואל שלֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת, הרי זהו מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לָהּ – כיון שכל אחת מהאחיות אסורה עליו ביבום מחמת שהיא 'אֲחוֹת אִשָּׁה בְּזִיקָּה', כלומר 'אחות זקוקתו' הדומה ל'אחות אשתו', וכיון שהיא אסורה ביבום הרי חליצתה נחשבת חליצה גרועה, וחליצה גרועה אינה פוטרת את הצרה, ואם כן קשה, כאשר חָלַץ לְצָרוֹת, נַמִּי – גם כן נאמר שלֹא נִפְטְרוּ אֲחָיוֹת, והטעם לכך, דְּהָוְיָא לָהּ – כיון שכל אחת מהצרות היא 'צָרַת אֲחוֹת אִשָּׁה בְּזִיקָּה', כלומר, כפי שלמדנו בתחילת הפרק לא רק האשה האסורה על היבם אינה יכולה להתייבם, אלא גם צרתה, ואף כאן, כיון שאחת מנשותיו של המת אסורה על היבם מחמת שהיא 'אחות זקוקתו', גם צרתה צריכה להאסר על היבם, וכיון שהיא אסורה להתייבם הרי חליצתה היא חליצה גרועה, שאינה פוטרת את צרותיה, ומדוע אמר שמואל שחליצת הצרות [שהן זרות] פוטרת את צרותיהן [-האחיות], והרי גם חליצה זו היא גרועה.
וּפָרִיק – ותירץ רַב אַשִּׁי, הטעם לכך הוא מִשּׁוּם שאמנם זיקה מחשיבה את האשה הזקוקה ליבום כאילו היא קצת 'אשתו', אך אין זו אישות ממש, דְּלֹא אַלִּימָא זִיקָּה – ואין ה'זיקה' חזקה כל כך, לְשַׁוּוֹיֵי לְצָרָה כְּעֶרְוָה – עד שנחשיב את צרת הזקוקה כאילו היא צרת ערוה, ולכן אף שאחות הזקוקה נחשבת קצת כ'אחות אשתו', ואסורה ביבום, מכל מקום צרת אחות זקוקתו אינה נחשבת כצרת אחות אשתו, ומותרת היא ביבום, וכיון שהיא מותרת ביבום חליצתה חליצה מעולה היא, הפוטרת גם את צרותיה.
פוסק הרי"ף: וּפָסְקוּ רַבְּוָואתָא – ופסקו רבותינו שהֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל בנידון זה שנחלק בו על רב, ש'חליצה גרועה' פוטרת את החלוצה בעצמה מכל האחים ואינה זקוקה לקבל חליצה מכל אחד מהאחים, ולכן כאשר יש שלש אחיות הזקוקות ליבום, ושני אחים חלצו לשתים מן האחיות, אף שהאחות השלישית היא 'אחות חלוצה', וחליצתה גרועה, די בכך שאחד האחים יחלוץ לה כדי לפוטרה לגמרי.
