מסכת שבת, פרק ו, שיעור 116

הגמרא ממשיכה להביא דינים הנוהגים במיני תכשיטים שונים, לגבי יציאה בהם בשבת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, 'קַמְרָא', שָׁרִי – מותר לצאת בו לרשות הרבים. ומבאר הרי"ף, וְ'קמרא' הוּא חֲגוֹר שֶׁבַּמוֹתְנַיִם, שחוגרים בו האנשים, וְיֵשׁ בּוֹ חֲתִיכוֹת קְבוּעוֹת לקישוט, כְּגוֹן כְּלִילָא – כמו התכשיט הנקרא כלילא שהובא לעיל [יש שביארו שהנידון הוא משום תכשיט, והוכיחו מכאן שאף באנשים יש איסור לצאת בתכשיט מחשש שישלפנו ברשות הרבים. ויש שביארו שהנידון הוא משום משאוי, שאדם שאינו רגיל לצאת בחגור כזה נחשב לו הדבר כמשא, ואסור לו לצאת עמו לרשות הרבים (ר"ן)].

הגמרא מביאה שתי לשונות באיזה חגור מדובר, ובדברי רב ספרא בביאור דין זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שמדובר בחגור דְּאַרוֹקְתָא – של בד, וקבועות בו חתיכות זהב לקישוט, וְעל כך אָמַר רַב סַפְרָא שטעם ההיתר לצאת בו הוא מִידֵי דַּהֲוָה אַטֲלִית מֻזְהֶבֶת – כמו שמותר לצאת לרשות הרבים בבגד שיש בו חוטי זהב, אף שהוא יפה וחשוב ביותר, כיון שאין אדם עשוי לפשוט בגדיו ברשות הרבים, ואף כאן אין לחשוש שיתיר את חגורו ברשות הרבים [ולפי הפירוש שהנידון הוא משום משא, הוכיח רב ספרא שאין זה נחשב משא].

וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו שמדובר בחגור דְּאַנִיסְכָא – של זהב, וְעל דין זה אָמַר רַב סַפְרָא שההיתר לצאת בו הוא מִידֵי דַּהֲוָה אָאַבְנֵט שֶׁל מְלָכִים – כשם שמותר לצאת באבנט של מלכים, העשוי זהב, וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם, ומותרים לצאת באבנט זה. מוסיף הרי"ף: וְכֵיוָן שאפילו חגור דְּאַנִיסְכָא שָׁרֵי – מותר לצאת בו לרשות הרבים, אף שהוא יותר נראה כתכשיט, לְדעת לִישְּׁנָא בַּתְרָא – לדעת הלשון האחרונה, כָּל שֶׁכֵּן שמותר לצאת בחגור דְּאַרוֹקְתָא. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּלִישָּׁנָא בַּתְרָא – וההלכה היא כלשון האחרונה, שמותר לצאת בין בחגור של זהב, ובין בחגור של בד שקבועים בו חתיכות זהב לקישוט.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין יציאה בחגורה בשבת: אָמַר רַב אַשִּׁי, הַאי 'רִיסוּקָא', אִי אִית לֵיהּ – אם יש לה 'מִפְרָחַיְיתָא', שָׁרִי – מותר לצאת בה, וְאִי לֹא, אָסִיר. מבאר הרי"ף את הדברים: וּפֵרוּשׁ 'רִיסוּקָא' היינו חֲגוֹרָה שֶׁל עוֹר, וְנִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל 'מִגְנוֹקָא', אִי אִית לֵיהּ 'מִפְרָחַיְיתָא', שֶׁהֵן כְּגוֹן שַׁרְבִיטִין – רצועות קטנות התלויות בה לנוי, הֲרֵי הוּא תַּכְשִׁיט, וּמוּתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאִי לֹא – אם אין תלויים בו אותם שרביטים, נַעֲשָׂה כְּמַשׂוֹי, וְאָסוּר לצאת בו [ואותה חגורה אינה משמשת כבגד לאדם, אלא ככלי, ואין לובשים אותו אלא לשם קישוט, ולכן אם אין בה מפרחייתא ואינה משמשת כתכשיט הרי היא משא, ואסור לטלטלה (ב"ח)].

שנינו במשנה, וְלֹא תצא האשה בְּקַטְלָא, וְלֹא בִּנְזָמִים. מבררת הגמרא, מַאי 'קַטְלָא', מִנְקְטָא פַּאֲרֵי – בגד מקושט בזהב התלוי על ליבה, וקשור ברצועה סביב צווארה, וּשְׁמָהּ בִּלְשׁוֹן עֲרָב 'מַכְנְקָא'. ממשיכה הגמרא ומבארת, וּמַאי 'נְזָמִים', נִזְמֵי הָאַף, אבל מותרת לצאת בנזמים שבאוזן, כיון שהם מכוסים בקישורים שבכיסוי ראשה, וטורח הוא לשולפם משם.

שנינו במשנה, וְלֹא תצא האשה בְּטַבַּעַת שֶּׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וסיימה המשנה 'ואם יצאה אינה חייבת חטאת', והיינו כיון שמדין תורה מותר לצאת בתכשיטים לרשות הרבים, ורק חכמים גזרו בכך איסור, מחשש שתשלפם ותטלטלם. מדייקת הגמרא, הָא – אבל אם יצאה בטבעת שיֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שאין זה תכשיט כלל, אלא משא עבורה, חַיֶּבֶת חַטָּאת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.