מסכת שבת, פרק ו, שיעור 117

עוד שנינו במשנה, וְלֹא תצא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה – שאין בה חור להשחלת החוט. מבררת הגמרא, לְמַאי חַזְיָא – למה ראויה מחט זו, וכיצד היא משמשת לתכשיט. מבארת הגמרא, תִּרְגְּמָא – ביאר זאת רַב אַחָא נַרְשָׁאָה קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב יוֹסֵף, הוֹאִיל וְאִשָּׁה חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָה לשני צידי ראשה. שואלת הגמרא, וּבְשַׁבָּת לְמַאי חַזְיָא – לאיזה קישוט משמשת מחט זו בשבת, שמחמת כן אנו מחשיבים אותה כתכשיט, והרי בשבת אסורה לחלוק את שערותיה. משיבה הגמרא, תַּנְיָא – כך שנינו בברייתא, כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב יֵשׁ לָהּ לאותה מחט בְּרֹאשָׁהּ, בַּחוֹל חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָה, וּבְשַׁבָּת מַנַּחַת את המחט עם טס הזהב עַל פַּדַּחְתָּהּ לשם תכשיט, ולכן אין בהוצאתה איסור תורה, וכמבואר במשנתנו.

משנה

לאחר שהתבארו במשניות הקודמות דיני תכשיטי ומלבושי נשים לענין היציאה בהם בשבת, מבארת משנתנו את דין יציאת האיש במלבושים וכלים שונים: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל מְסֻמָּר – סנדל עץ שיש בסולייתו מסמרי ברזל [ואין זה משום איסורי שבת, אלא גזירה שגזרו חכמים מחמת מעשה שהיה, כפי שיבואר בגמרא]. וְלֹא בְּיָחִיד – לא יצא אדם כשרק רגלו האחת נעולה, ורגלו השניה יחיפה, מחשש שילעגו עליו ויבא להסיר אף את
השניה, ויטלטלנה ברשות הרבים, בִּזְמַן שֶּׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, אבל אם יש לו מכה ברגלו האחת לא ילעגו עליו, ואין חשש שיבא להסיר את נעלו.

וְלֹא יצא האדם בִּתְפִלִּין, או משום שבשבת פטורים ממצוות תפילין, והרי זה משאוי. או אף לדעת הסוברים שבשבת חייבים בתפילין, מחשש שיבא להיפנות, ויחלוץ את התפילין ויטלטלם ברשות הרבים. וְלֹא יצא בְּקָמֵיעַ המיוחד לרפואה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה – לא נוסה כמה פעמים והוברר שהוא מרפא, וממילא אינו נחשב כאחד מבגדיו של החולה [ויש אומרים שכיון שאינו סומך עליו, יבא לשולפו ולטלטלו (מאירי)], וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִם, שהם כלים המיוחדים למלחמה [ובגמרא יבואר למה משמשים כלים אלו שהוזכרו כאן], ונראה כאילו יוצא הוא למלחמה, וְאִם יָצָא באחד מאלו, אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת, כיון שאין זה משא גמור.

גמרא

שנינו במשנה שאסור לצאת בשבת בסנדל המסומר. מבררת הגמרא, סַנְדָּל מְסֻמָּר, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע אסור לצאת בו בשבת. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, טעם איסור זה הוא משום מעשה שהיה, שִׁילְּפֵי הַשְּׁמָד הָיוּ – בני אדם הנשלפים ומשתמטים מגזירות השמד של הגויים היו, וְהָיוּ נֶחֱבָּאִין בַּמְּעָרָה כדי לקיים שם את המצוות, וְאָמְרוּ ביניהם, הַנִּכְנָס יִכָּנֵס – הרוצה להכנס למערה, רשאי להכנס, כיון שיכול הוא להתבונן תחילה שאין אדם רואהו, ולא יגלו את מחבואם, וְהַיּוֹצֵא אַל יֵצֵא – אך הרוצה לצאת לא יצא, מחשש שיראוהו האויבים כשהוא יוצא, ויגלו את מחבואם. נֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – היה אחד מהם נעול בסנדל שניתן ללובשו משני צדדיו, אך ניכר מה הוא הצד הישר ומה הוא הצד ההפוך, ונעלו כשהוא הפוך, וראו את טביעת רגלו בקרקע המערה כאילו יצא מהמערה, כִּסְבוּרִין הֵם אֶחָד מֵהֶן יָצָא – ומחמת כן חשבו שאחד מהם יצא, וְפחדו שהִכִּירוּ בָּהֶם האוֹיְבִים וְעַכְשָׁו בָּאִין עֲלֵיהֶם, ומתוך הבהלה דָּחֲקוּ הם עצמם זֶה אֶת זֶה, וּמתוך שהיו נעולים בסנדלים מסומרים, הָרְגוּ זֶה אֶת זֶה במסמרי הסנדלים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם הָאוֹיְבִים.

מביאה הגמרא נוסח אחר במעשה שמחמתו גזרו איסור זה: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אֱלִישָׁע, אותם בני אדם שנמלטו מגזירות השמד, בַּמְּעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה, וסברו שאלו פסיעות של חיילי האויב שבאו עליהם, ומתוך הבהלה דָּחֲקוּ זֶה אֶת זֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם הָאוֹיְבִים.

נוסח נוסף: רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָיוּ אותם בני אדם יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, כִּסְבוּרִין הֵם אֶחָד מֵהֶן יָצָא וְהִכִּירוּ בָּהֶם אוֹיְבִים וְכוּ', דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהיו הורגים בהם האויבים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ חכמים אַל יֵצֵא אִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְּסֻמָּר, לֹא שְׁנָא בְּשַׁבָּת וְלֹא שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב. ומבארת הגמרא מדוע גזרו אף ביום טוב, בְּשַׁבָּת, מַאי טַעֲמָא לֹא – מדוע גזרו איסור זה בשבת, דְּאִיכָּא כְּנוּפִיָּא דְּאִסּוּר מְלָאכָה – כיון שיש אסיפה של כל העם מחמת שאסורים בעשיית מלאכה, בְּיוֹם טוֹב נַמִּי אִיכָּא כְּנוּפִיָּא דְּאִסּוּר מְלָאכָה – אף ביום טוב יש אסיפה מחמת איסור מלאכה, ובזמנים שיש אסיפת עם יש יותר חשש סכנה של דחיקה.

מוסיפה הגמרא: וְהַיְינוּ דִּתְנַן – וזהו ביאור המשנה ששנינו בְּמסכת יוֹם טוֹב [היא מסכת 'ביצה'], אֵין מְשַׁלְּחִין מתנה ביום טוב סַנְדָּל מְסֻמָּר, כיון שהוא אסור בלבישה בו ביום, כטעם שהתבאר, וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר, שאינו ראוי ללבישה ביום טוב, ואסרו חכמים לשלוח ביום טוב דבר שאינו ראוי לשימוש. [יש מפרשים שאיסור יציאה בסנדל המסומר אינו מחשש סכנה, אלא כיון שאירעו תקלות אלו על ידו, כפי שהובא לעיל, חששו חכמים שאם יצא אדם בסנדל המסומר בשבת ייזכרו במעשה זה ויצטערו, ותתבטל שמחת שבת ויום טוב (ריטב"א)].