מסכת שבת, פרק ו, שיעור 122

שנינו במשנה, וְלֹא תצא האשה בְּכוּלְיָר. מבררת הגמרא, מַאי – מהו 'כּוּלְיָר'. אָמַר רַב, 'מַכְבַּנְתָּא'. ומבאר הרי"ף, יֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ אוֹתָהּ 'טַלִיסָאן', והיינו כמין 'טלית' שמכסה בה את שערות ראשה (רבינו פרחיה). וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ אוֹתָהּ מִידִי דְּמַקִּיף לְרֵישֵׁיהּ – דבר המקיף את ראשה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמסכת יוּמָא, כֹּהֲנִים מֻקָּפִין וְעוֹמְדִין כְּמִין כּוּלְיָר.

עוד שנינו במשנה, שלא תצא האשה ב'כּוֹבֶלֶת'. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, 'חֲמָרְתָא דְּפִלְיוֹן', ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, חוּלְיָא [-קשר] שֶׁל בֹּשֶׁם שֶׁמִּתְקַשֶּׁטֶת בּוֹ כדי לְהַעֲבִיר רֵיחַ רַע מִמֶּנָּה. וְעִקַּר לְשׁוֹן 'פִּלְיוֹן' הוא תערובת, מִלָּשׁוֹן 'בְּלוּלָה בַּשֶׁמֶן', דְּמִתַּרְגְּמִינָן – שתרגם אונקלוס 'דְּפִילָא בִּמְשַׁח'.

אָמַר רַבִּי אַמִּי, וְאָמְרֵי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא – ויש אומרים שבברייתא שנו כך, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת, וְאֵלּוּ הֵן, הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם, כיון שדבר מאוס הוא, והמלאך הממונה על העניות אוהב מקומות מאוסים [ו'ערום' לאו דווקא, אלא בדרך כלל הטעם שאינו יוצא לחוץ הוא כיון שמתעצל ללבוש בגדיו, אך הוא הדין כשאינו ערום]. וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, וכמו שיבואר להלן. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדָיִם שקודם הסעודה. מבארת הגמרא את הדברים, הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם, לָא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא באופן דִּמְהַדָּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיֵהּ – שמחזיר פניו לכיוון מיטתו, שניתזים מי הרגלים סמוך למיטתו ויש בכך מאיסות, אֲבָל לְבָרָאֵי – אבל אם מחזיר פניו כלפי חוץ, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך חשש. מוסיפה הגמרא, וְכִי מֵהֲדַר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נַמִּי – ואף כשמחזיר פניו לכיוון מיטתו, לָא אֲמָרָן שיש בכך מאיסות גדולה אֶלָּא אַאַרְעָא – רק כשמשתין על הקרקע, אֲבָל בְּמַנָּא – אבל כשמשתין בכלי, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך חשש.

ממשיכה הגמרא ומבארת, וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדָיִם של סעודה, כִּדְרַבִּי זְרִיקָא, דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדָיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רָבָא, אֲנָא מְשַׁאי מְלֵי חָפְנָאֵי מַיָּא – אני הייתי נוטל את ידי במלא חפניים מים, כלומר בכמות גדולה של מים, וּכנגד זה יְהָבוּ לִי מְלֵי חָפְנָאֵי טִיבוּתָּא – נתנו לי מן השמים מלא חפניים טובה.

ממשיכה הגמרא ומבארת את הדבר השלישי המביא את האדם לידי עניות, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רַב, היינו עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ, שאינו קונה לה תכשיטים כראוי לה, ומביאה לידי כעס עד כדי כך שמקללתו בפניו, וְהוּא – והיינו באופן דְּאִית לֵיהּ – שיש לו אפשרות כספית לקנות לה תכשיטים, וְלָא עֲבַד לַהּ – ואינו קונה לה, וכשהיא רואה שמזלזל בצרכיה, אף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ובא לידי עניות. ועוד, שאשתו תלויה בו, והוא תלוי בקדוש ברוך הוא, וכשהוא אינו מרחם על התלויים בו, אף מן השמים אין מרחמים עליו (מאירי).

משנה

משנתנו דנה ביציאת האדם בכלי מלחמה שונים [במקום שאין בכך צורך משום פיקוח נפש]: לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בשבת לרשות הרבים, לֹא בְּסַיִף, וְלֹא בְּקֶשֶׁת, ליריית חיצים, וְלֹא בִּתְרִיס – מגן מפני חיצים, וְלֹא בְּאַלָּה – מקל של מתכת, שראשו עבה, וְלֹא בְּרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת [אמנם במשנה לעיל התבארו דיני יציאת האדם בכלי מלחמה העשויים כמלבוש, כגון שריון וקסדא, שבהם אף לשיטת האוסרים אינו חייב חטאת. ואילו משנתנו עוסקת בטלטול כלי מלחמה שאינם מלבוש, ולכן לשיטת האוסרים חייב המוציאם חטאת]. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כלי מלחמה אלו, כתַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ, וכמו שנאמר בתהילים (מה ד) 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ', ומותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן לוֹ אֶלָּא גְּנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת ישעיה (ב ד) לעתיד לבא 'וְכִתְּתּוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה' וְגוֹ', הרי שהנביא מבשר שלעתיד לבא לא יהיה צורך בחרב וחנית כלל, אף לא לתכשיט, ולכן יתבטלו לגמרי לעתיד לבא, ויעשו מהם כלי גינה, ולכן אף בזמן הזה, שיש מלחמות מפעם לפעם, אין כלי המלחמה נחשבים כתכשיט לאדם. פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּרַבָּנָן, שאסור לצאת בכלי מלחמה בשבת, והיוצא בהם חייב חטאת.

המשנה עוברת עתה לדון בבגדים מסוימים, האם מותר לצאת בהם בשבת, ואגב כך דנה בדיני טהרתן: בִּירִית – מין טבעת העשויה להחזיק את בתי השוקיים [-כמין גרביים] שלא יפלו, טְהוֹרָה, כיון שרק 'כלי' המיועד לשימוש האדם ממש מקבל טומאה, ואילו בירית זו משמשת את בתי השוקיים, המשמשים את האדם, ואינה מקבלת טומאה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת, כיון שאין חשש שתוציאנה האשה, שהרי בכך תגלה את שוקה. כְּבָלִים – שרשרת נאה שהיו חלק מהבתולות מחברות בה את שתי ה'ביריות' שבשתי הרגליים, כדי שלא יפסעו פסיעות גדולות מידי, טְמֵאִין, כיון שהם כלי המשמש את האדם עצמו, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, כיון שהיו חלק מהבתולות עושות אותן של זהב, ועשויות להסירן ברשות הרבים להראותן לחברותיהן, וחששו חכמים שיטלטלו אותן ארבע אמות ברשות הרבים.