מסכת שבת, פרק ו, שיעור 123

גמרא

הגמרא מפרשת עתה את ענין 'בירית' ו'כבלים' המוזכרים במשנתנו: יָתִיב רַבִּי אָבִין וְרַב הוּנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה – ישבו רבי אבין ורב הונא לפני רבי ירמיה, וְיָתִיב רַבִּי יִרְמְיָה וְקָא מְנַמְנֵם – והיה רבי ירמיה יושב ומנמנם, וְיָתִיב רַבִּי אָבִין וְקָאֲמַר – ואמר רבי אבין כך, בפירוש משנתנו, 'בִּירִית' האמורה במשנה, היינו כאשר יוצאת היא בטבעת כזו בְּרגל אַחַת, ובאופן זה אינה עושה זאת כתכשיט, ולכן מותרת לצאת בהם בשבת. 'כְּבָלִים' בִּשְׁתַּיִם – כשמניחה את אותן ביריות בשתי הרגלים מכונות הן 'כבלים', אז עושה אותן כתכשיט, ולכן אסור לצאת בהן בשבת, מחשש שתשלפם כדי להראות לחברותיה. אָמַר לוֹ רַב הוּנָא, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בִּשְׁתַּיִם – גם בירית האמורה במשנה מניחים אותה בשתי הרגלים, ואף על פי כן מותרת לצאת בהן לרשות הרבים בשבת, כיון שהן נעשות רק כדי להחזיק את בתי השוקיים שלא יפלו, ואין לחשוש שמא תסירם כיון שאז יפלו בתי השוקיים, וּ'כבלים' האמורים במשנה אינם להחזיק את בתי השוקיים, אלא מַטִּילִין שַׁלְשֶׁלֶת של זהב בֵּינֵיהֶם – בין שתי הביריות, וְנַעֲשֹׁוּ 'כְּבָלִים', ובזה אסורה לצאת לרשות הרבים, מחשש שתשלוף את אותה שרשרת, שהיא אכן תכשיט לה, ותראה לחברותיה, ותבא לטלטלה ארבע אמות ברשות הרבים. אִתְּעַר בְּהוּ – לקול דבריהם התעורר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאָמַר על דברי רב הונא, יִשָׁר – נכון הדבר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בפירוש משנתנו.

נאמר בפסוק לגבי מלחמת מדין, שהביאו בני ישראל מהשלל כדי לכפר על נפשותיהם, ונאמר שם 'וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה", ומבואר בגמרא שאף שלא חטאו ממש, היו צריכים כפרה על כך שראו מראות אסורים, ואָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ יחד עִם תַּכְשִׁיטִים שֶׁבִּפְנִים, וכמו שנאמר טַבַּעַת וְכוּמָז, וטבעת מונחת על האצבע ואילו כומז הוא תכשיט שעל בית הרחם, לוֹמַר לְךָ, שכָּל הַמִּסְתַּכֵּל אֲפִילּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה להרהור עבירה, כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף, ולכן הביאו לכפרה גם תכשיטים שבפנים וגם תכשיטים שבחוץ, שאף הסתכלות במקומות הגלויים מצריכה כפרה.

משנה

יוֹצֵאת אִשָּׁה בשבת לרשות הרבים בְּחוּטֵי שֵׂעָר תלושים השזורים בשערותיה, בֵּין אם הן שערות מִשֶּׁלָּהּ, שנתלשו, בֵּין אם הן שערות מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ, ובֵין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, ובחוטים אלו לא שייך טעם האיסור שהתבאר במשנה לעיל לגבי חוטי צמר ופשתן, כיון שחוטי שיער אינם חוצצים בטבילה, וממילא גם אם תזדמן לה טבילה של מצוה אינה שולפת אותם מראשה, ולא תבא לטלטלם ברשות הרבים.

וְכן יוצאת האשה בַּטוֹטֶפֶת – מין תכשיט של זהב על מצחה, כמין 'ציץ' הקשור מאוזן לאוזן, וּבַשַּׁרְבִיטִין – תכשיטים התלויים על אותו ציץ, מהצדעיים עד הלחיים, בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין בשבכה המכסה את ראשה, ואין חשש שתוציאם.

ויוצאת היא בַּכָּבוּל – חתיכת בגד, כמין מצנפת קטנה, המונחת תחת אותו ציץ של זהב, כדי שלא יזיק למצח, ולפעמים לובשים את הכבול לבדו, כתכשיט. וּבְפֵאָה נָכְרִית – אשה שאין לה הרבה שער בראשה, מניחה בראשה שער של נשים אחרות, ונראה כאילו זהו שער שלה, ובשני דברים אלו [כבול ופאה נכרית] רשאית לצאת בֶּחָצֵר, אך לא לרשות הרבים, כמבואר לעיל שגזרו איסור בתכשיטים שיש חשש שתשלפם ברשות הרבים, אך לחצר לא אסרוה חכמים לצאת כך אף על פי שבשאר תכשיטין אסורה לצאת אף לחצר, כיון שלא רצו לאסור על האשה את כל תכשיטיה בחצר, שלא תתגנה על בעלה.

ויוצאת בְּמוֹךְ – חתיכת צמר גפן שֶׁבְּאָזְנָהּ, לקלוט את ליחות האוזן, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, הניתן כדי שלא יזיק הסנדל לכף הרגל, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ, שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם, ויגרום לה צער.

ויוצאת בַּפִלְפֵּל שנותנת בפיה למנוע ריח רע, וּבְגַרְגִּיר מֶלַח שנותנת בפיה לרפואת חולי השיניים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵן לְתוֹךְ פִּיהָ לריח טוב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת, אלא תשאיר בפיה מערב שבת [כיון שבנתינה בשבת יש משום דרך רפואה, ואסרו חכמים בשבת כל דבר שיש בו משום רפואה, מחשש שיבא האדם לשחוק סממנים לרפואה]. וְאִם נָפַל בשבת, לֹא תַחֲזִיר.

שֵׁן תּוֹתֶבֶת – שן המונחת לה במקום שן שנפלה, וְשֵׁן שֶׁל זָהָב – שן שהתחילה להרקיב, ועושה לה מין כיסוי מזהב, שניתן לשולפו, רַבִּי מַתִּיר לצאת בה בשבת, כיון שלא נעשתה אלא להסתיר מום שיש בה, ולא כתכשיט, אין חשש שתוציאנה ברשות הרבים, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים כיון שיתכן שתוציאנה ברשות הרבים.