מסכת שבת, פרק ח, שיעור 142

משנה

צְרוֹר – רגב אדמה, או אֶבֶן, שיעור הוצאתו בשבת הוא כשיש בו כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף, להבריחו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, שיעורו הוא כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה, להבריחה, שזהו שיעור גדול יותר, לפי שאין האדם טורח להשליך צרור או אבן על עוף, אלא מבריחו בקולו.

גמרא

שנינו במשנה, ששיעור הוצאה בצרור ואבן לדעת רבי אליעזר בן יעקב הוא 'כדי לזרוק בבהמה'. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב, שיעור הצרור או האבן הוא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַבְּהֵמָה מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ. וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז.

בסוגיא הבאה דנה הגמרא בדין טלטול והוצאה של אבנים, בהם היו נוהגים להשתמש לקינוח בבית הכסא: מספרת הגמרא, חכם ששמו זוּנִין, עָיֵיל לְבֵי מִדְרָשָׁא – בא לבית המדרש, ואָמַר לָהֶן לחכמים, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, שאדם מקנח בהן, שִׁיעוּרָן בְּכַמָּה – מהו שיעור האבנים שהתירו לאדם לטלטל בבית או בחצר בשבת [ומלבד עצם ההיתר יש ללמוד מכך שיש להם חשיבות, ואם הוציאם לרשות הרבים, או טלטלם ארבע אמות ברשות הרבים, חייב (רש"י, מאירי)]. אָמְרוּ לוֹ החכמים, כַּזַּיִת כֶּאֱגוֹז כַּבֵּיצָה – שיעורם הוא כפי שדרך בני אדם להשתמש בשלשה סוגי אבנים, תחילה באבן קטנה כזית, אחר כך באבן גדולה כאגוז, ובסוף באבן גדולה יותר, כביצה. ושיעור זה התירו חכמים לאדם לטלטל בשבת לצורכו. אָמַר לָהֶן זונין, וְכִי טוּרְטְנִי יַכְנִיס – וכי צריך האדם שיוצא להיפנות בשבת ליטול עימו מאזניים כדי לשקול את האבנים שהוא מכניס, כדי לדעת מה השיעור שהתירו לו. נִמְנוּ – עמדו החכמים למנין בענין זה, וְגָמְרוּ – ופסקו את הדין, שרשאי אדם להכניס עמו בשבת אבנים כִּמְלֹא הַיָּד, בין גדולות ובין קטנות, בין הם שלשה, ארבעה או יותר.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁלֹשָׁה אֲבָנִים מְקֻרְזָלוֹת [-בעלות קצה מחודד קצת, שראויות הן לקינוח], מוּתָּר לְהַכְנִיס בשבת לְבֵית הַכִּסֵּא. וְכַמָּה שִׁיעוּרָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֶּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שנִמְנוּ החכמים וְגָמְרוּ שרשאי להכניס כִּמְלֹא הַיָּד, וכמו שהתבאר במעשה של זונין.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אף שהתירו לאדם ליטול עמו אבנים, אֲבָל לֹא יטול אֶת הַ'פַּיֵיס'. מבררת הגמרא, מַאי 'פַּיֵיס', אָמַר רַבִּי זֵירָא, כַּרְשִׁינִי בַּבְלְיָיתָא, מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, אֲדָמָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהִתְפָּרֵר, וכיון שאדמה זו אינה ראויה לקינוח, לא התירו לו לטלטלה בשבת.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אִם יֵשׁ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא, רשאי להכניס אבנים כשיעור מְלֹא הַיָּד, כיון שאף אם לא ישתמש בהם עתה, יהא בהם שימוש באותה שבת לאחר זמן, וְאִם לָאו – אם זהו בית כסא עראי, רשאי להכניס רק אבן אחת, כְּהֶכְרֵעַ – כמשקל רגל [-כֵּרַע] מְדוֹכָה קְטַנָּה שֶׁל בְּשָׂמִים, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, רֹאשׁ שֶׁל בּוּכְנָא – חלקו העבה של ה'עֵלִי', שֶׁדּוֹכִין בּוֹ אֶת הַבֹּשֶׁם במכתשת. וְכן פֵּירְשׁוּהוּ בְּתַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, ששיעורו כמְלֹא רֶגֶל של מְדוֹכָה קְטַנָּה שֶׁל בֹּשֶׁם, ו'רגל' זו הוא כינוי ל'עֵלִי' שדכין בו את הבשמים, וכמו שהתבאר (מאירי).

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אִם יֵשׁ עָלֶיהָ – על האבן 'עֵד', כלומר סימן המעיד שהיא מיוחדת לקינוח, מֻתָּר לטלטלה, אפילו אם היא גדולה. ומבאר הרי"ף, פֵּירְשׁוּהוּ רַבָּנָן 'עֵד' כְּגוֹן סְמַרְטוּטִין המונחים על האבן, כְּדִתְנַן הָתָם – וכמו ששנינו שם, במסכת נדה (יב:) לגבי אשה שאין לה וסת קבוע, מְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים, והיינו שבודקת עצמה בבדי בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש, הֵן הֵן תִּיקּוּנֶיהָ, אם לא ראתה עליהם דם, הֵן הֵן עִיוּוּתֶיהָ אם ראתה עליהם דם.