מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק שמיני (ב) ופרק תשיעי

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק שמיני (ב)

ז. המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת, טיט כדי לעשות פי כור, זבל או חול דק כדי לזבל כרישה, חול גס כדי לערב עם מלא כף של סיידין, חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שיער כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש, והוא משקל עשרה זוזים, חרס כדי לקבל בו רביעית. (שבת פרק יח הלכה יא)

ח. מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה. (שבת פרק כו הלכה ד)

ט. היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, היו לפניו צרור ועשבים אם היו עשבים רכים מקנח בהן ואם לאו מקנח בצרור. (שבת פרק כו הלכה ה)

י. לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין, וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו או יתיגע ביגע אחר, כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתישב נפשו ואוכל, ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב ואחר כך שוהה מעט ואוכל. (דעות פרק ד הלכה ב)

יא. המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט כדי לכחול עין אחת, ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עינים והוציאו להתקשט עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים, זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת, רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע. (שבת פרק יח הלכה י)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת שבת, פרק תשיעי

א. טומאת ע"ז מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וארבעה אבות הטומאות יש בה: ע"ז עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה, וטומאת כולן מדבריהן. (שאר אבות הטומאה פרק ו הלכה א)

ב. ע"ז עצמה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינה מטמאה במשא כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו, ושיעורה כזית לא תהיה זו חמורה מן המת אבל אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה. (שאר אבות הטומאה פרק ו הלכה ב)

ג. קצץ אבר ממנה אפילו היה כמרדע הרי זה טהור שע"ז אינה מטמאה לאיברים אלא הצורה כולה כשהיא שלימה שנאמר תזרם כמו דוה מה דוה אינה מטמאה לאיברים אף ע"ז אינה מטמאה לאיברים, כקולי אבות הטומאות דנו בה מפני שטומאתה מדבריהם עשאוה כשרץ שאינו מטמא במשא וכמת שאינו מטמא אלא בכזית וכנדה שאינה מטמאה לאיברים. (שאר אבות הטומאה פרק ו הלכה ג)

ד. ספינה של חרס אף ע"פ שהיא מקבלת אינה מקבלת טומאה שאין הספינה בכלל הכלים האמורין בתורה בין היא של חרס בין היא של עץ בין גדולה בין קטנה. (כלים פרק יח הלכה ט)

ה. מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע, וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע אף על פי שמרחיק ביניהם לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא. (כלאים פרק ד הלכה ט)

ו. האשה שפלטה שכבת זרע אם פלטה אותה בתוך שלש עונות הרי היא טמאה כרואה קרי, לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כאיש שראה קרי, ומטמאה בכל שהוא אף על פי שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים נטמאה שהרי שכבת זרע כדמה מה דמה מטמא בפנים אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים. (שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה יא)

ז. שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך השלש עונות מטמאה אחרים שנגעו בה כדרך שטימאה האשה שפלטה אותה, ואם פלטה אחר שלש עונות הרי האשה טהורה וכן שכבת זרע שנפלטה טהורה שכבר נפסדה צורתה. (שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה יב)

ח. מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין עושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו, מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו, בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו. (מילה פרק ב הלכה ח)

ט. וקושר לשון זהורית משקל שתי סלעים בראש שעיר המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל לשם. (עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ד)

י. אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג, ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. (שביתת עשור פרק ג הלכה ט)

יא. המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן ונתונה באלפס, המוציא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו, ואם היה עבה או מרוסס שיעורו כעצים. (שבת פרק יח הלכה ד)

יב. המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה, פלפל כל שהוא, עיטרן כל שהוא, ריח טוב כל שהוא, ריח רע כל שהוא, מיני בשמים כל שהן, ארגמן טוב כל שהוא, בתולת הורד אחת, מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן, מעפר המזבח ומאבני המזבח וממקק ספרים וממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה, גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. (שבת פרק יח הלכה ה)

יג. המוציא קליפי אגוזין וקליפי רמונים אסטיס ופואה ושאר הצבעין כדי לצבוע בהן בגד קטן כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן, וכן המוציא מי רגלים בן ארבעים יום או נתר אלכסנדריא או בורית קימוניא ואשלג ושאר כל המנקין כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה, הוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאורג. (שבת פרק יח הלכה ח)

יד. המוציא פחות מכשיעור אף על פי שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור, לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו וכן כל כיוצא בזה, המוציא קופת הרוכלים אף על פי שיש בה מינין הרבה ואפילו הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת, שם הוצאה אחד הוא. (שבת פרק יח הלכה כח)

טו. המוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן פחות מכגרוגרת, מזרע קשואין שנים, ומזרע הדלועין שנים, מזרע פול המצרי שנים, המוציא סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב, המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, לבהמה שיעורו כמלא פי גדי, לצביעה כדי לצבוע בגד קטן, לולבי זרדין והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת, ומשימתיקו כמלא פי גדי, אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שימתיקו בין עד שלא ימתיקו כגרוגרת. (שבת פרק יח הלכה ו)

טז. המוציא חגב חי כל שהוא, ומת כגרוגרת, צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בה, המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן, מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה. (שבת פרק יח הלכה יח)

יז. אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה, ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי, אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח. (תלמוד תורה פרק ג הלכה יב)