מסכת שקלים, פרק ב, משנה ד

משנה ד: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה בֵּין שְׁקָלִים לְחַטָאת. שְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה, וְחַטָאת אֵין לָהּ קִצְבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה. אֲבָל חַטָאת, זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע וְזֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלשׁ:

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת בית הלל יש חילוק בין המקדיש מעות ואומר 'הרי הם לשקלי', שאם נשארו מהם עודף ממחצית השקל, הרי הם חולין, לבין המקדיש מעות לחטאת, ואומר 'אלו לחטאת', שאם נשארו מהם מעות הרי הם קדושים לנדבה. משנתנו מבארת את טעם החילוק:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה החילוק בֵּין המקדיש מטבעות לצורך שְׁקָלִים – מחצית השקל, לבין המקדיש מעות לְצורך קרבן חַטָאת, ששְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה, שהרי אין אדם יכול להביא יותר ממחצית השקל, ובודאי לא התכוין להקדיש יותר משיעור זה, והרי זה הקדש בטעות, שאינו חל, וְאילו חַטָאת אֵין לָהּ קִצְבָה, ויכול להביא קרבן בדמים מרובים, ואף אם לא עשה כן אין זה הקדש בטעות, והמעות באים לקרבנות נדבה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אין לבאר כן את סברת בית הלל, שהרי אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת – מטבעות זהב גדולים של מלכות מדי, ששוויים גדול ממחצית השקל האמורה בתורה, וכיון שהיו רגילים להשתמש במטבע זו, נתנו את מחציתה, כפי שהיו נותנים מחצית השקל בזמן בית ראשון. לאחר מכן התבטלה מלכות מדי, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, והיו נותנים חצי סלע, שהוא מחצית השקל של תורה. חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין – חזרו להשתמש במטבעות ששוויים מחצית השקל, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים – רצו לתת מחצית ממטבע זו, שהוא חצי ממחצית השקל, ולא הניחו להם חכמים לעשות כן, כיון שאין להפחית משיעור מחצית השקל של תורה. על כל פנים מוכח שאין סכום קצוב למחצית השקל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה – כל ישראל שוים בהבאת אותו מין מטבע, ואין אחד יכול להוסיף יותר מאחרים, ולכן ודאי לא היתה כוונתו להקדיש יותר מהמטבע שנהוג לתיתה באותו זמן, אֲבָל קרבן חַטָאת, אדם זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע, וְאדם זֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם – בשני סלעים, וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלשׁ סלעים, נמצא שיכול הקדשו לחול על כל המעות, ולכן המותר גם כן קדוש.