שיעור 456, ספר תהילים, פרק צד, כא-כג

(כא) יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ׃

(כב) וַיְהִ֬י יְהוָ֣ה לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵֽ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי׃

(כג) וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָֽעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

(כא) וחוקי הרשע הם שיָגוֹדּוּ – יתקבצו כגדודים עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק להורגו, ובמקום שיענישו את הרשע שהרג את הצדיק, וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ – בחוקים אלו יהפכו לרשע את הנקי שנשפך דמו, באומרם שהיה חייב מיתה, ונהרג במשפט. וכוונתו לומר, שאילו אכן היה ה' נמנע לגמרי מלהעניש את הרשעים ההורגים אלמנה וגר ומדכאים את עמו ונחלתו, הרי זה כאילו הוא מסכים לחוקי רֶשַׁע אלו, שמותר להרוג נקי, ואין עונש לרוצח, וכיון שלא יתכן לומר ש'כסא הוות' שכזה המחוקק חוקי רשע נשחתים יתחבר לכסא ה', אם כן ודאי ישלם ה' לעושה הרעה כרשעתו.

(כב) ואחרי שברוב שרעפי בקרבי חשבתי מחשבות אלו, אכן כאשר חשבתי כן היה, וַיְהִי יְיָ לִי לְמִשְׂגָּב, כי מצד שהוא ה', ששם הוי"ה מורה על כך שהוא בורא הכל, היה הוא לי לעוז וחוזק להינצל מהרשעים, וֵאלֹהַי, מצד שהוא מייחד שמו עלי ומשגיח עלי בהשגחה פרטית לטובה, היה הוא לְצוּר מַחְסִי, לתת לי מחסה פרטי חזק ותקיף מפני הרשעים.

(כג) וכן הרשעים לא נשארו בשלוותם, אלא וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם – השיב עליהם את אותו חמס עצמו שעשו בכוחם וחוזקם, כי לא בא אליהם העונש ממקום אחר, אלא וּבְרָעָתָם – באותה רעה עצמה שהם עשו, יַצְמִיתֵם – יכרית אותם ה', ולא יֵעשה הדבר בדרכי הטבע המקריים, אלא יַצְמִיתֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ בהשגחתו הפרטית (וכפל הלשון 'יצמיתם' בא לרמוז גם כי עונשם בא משתי סיבות, א. מחמת רעתם, המחייבת את עונשם. ב. מצד שה' הוא אלוהינו המשגיח עלינו, ורב את ריבנו ומעניש את המרעים לנו).