617. שמחה (ז)

וְיָדוּעַ שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא, כֵּן לְעִנְיָן הַשִּׂמְחָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא מַר נֶפֶשׁ מִקּוֹרוֹת הַזְּמַן, אִם בְּעֵת עָסְקוֹ בַּתּוֹרָה וּתְפִלּוֹת וּבְרָכוֹת וּמִצְווֹת, וְכֵן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יְפַנֶּה לְבָבוֹ וְיִשְׁכַּח עָצְבּוֹ וְרָגְזוֹ וְיִשְׂמַח בַּה', יִגְדַּל שְׂכָרוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמִּי שֶׁהוּא שָׁקֵט וְשַׁאֲנַן. וְיִדְמֶה הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּשִׂמְחַת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּמִי שֶּׁהִרְוִיחַ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, שֶׁבְּשִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה מְשַׁכֵּחַ צַעַר פְּרוּטָה קְטַנָּה שֶׁאָבְדָה לוֹ, וְיוֹתֵר מִכָּךְ הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁיֵּשׁ בֵּין שִׂמְחַת עֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ נֶגֶד כָּל מִקְרֵי הַזְּמַן שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲפִילוּ צָרַת הַנֶּפֶשׁ, כְּגוֹן עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל חֲטָאָיו, שֶׁחוֹבָה לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְאוֹנֵן עֲלֵיהֶם, אֵין כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָּא זְמַן עַצְבוּת לְחוּד וּזְמַן חֶדְוָה לְחוּד, וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרֵב זֵר.